כבר הרבה זמן שאני אומרת שהחיים לא שפויים במרוץ לפסגה הטרוף לאן כולם רצים?
מה פאקינג אנחנו משיגים במרדף ומאבדים את מהות החיים של ערכים אהבה נוכחות?
אני באופן אישי עומדת מהצד ומחכחת את ידיי בהנאה לכל המתרחש. כי הכל מדוייק לנו.
הטיפולים מבוטלים אבל מתקשרת כל יום לכמה לקוחות ומבררת על מפלס החרדה. ובאורך פלא מצליחה במילים בדרך החיים להרגיע.
התמודדות עם הילדים היא חדשה לנו במקום להיות מתוסכל תהיו חלק מרוח השתות שלהם תנסו להסתכל ולבחון מהצד את ההתנהגות שלהם.
משהו שקיבלתי מהממם:
כשאומרים את האמת... אף אחד לא מאמין... כשמשנים את העובדות... כולם מאמינים...
כשאוהבים מכל הלב... מתביישים להצהיר אהבה... אבל כששונאים מישהו... מתגאים בקול רם...
כשעוזרים לזולת... אף אחד לא מעריך... כשמתעלמים מכולם... רודפים אותנו...
כשמצליחים... לכולם יש ספקות איך הצלחנו.. כשנופלים... כולם צוחקים עלינו איך נפלנו...
כשחיים את האושר... כולם מופתעים... כשהחיים שלנו מלאים בעצב.. אף אחד לא שואל...
הפכנו להיות חברה פסימית... מאמינים למי שאינם שווים... ומחשידה כלפי שומרי אמונים...
הפכנו להיות חברה אשר רוצחים בה את אלה שאוהבים את החיים... ושורדים אלה שיורים ורוצחים...
הפכנו להיות חברה שלועגת במורה... ומעריכה את מוכר הסמים...
הפכנו להיות חברה שלא קוראת... לא לומדת... מה שחשוב זה החומרה.. והאדם... אינו קיים... חברה שקבעה מחיר גם על חייו של אדם.. חברה... אשר בה הרצח תחביב... והחיים בידי כנופיות עבריינים...
זרקנו את העקרונות והערכים... רדפנו אחרי הדולרים והרכבים המפוארים... בונים את ההצלחות שלנו על הריסת האחר.. ולאו דווקא על המאמצים שלנו... למי שיש פרוטקציה כל הדלתות פתוחות... ולמי שיש כשרונות... זורקים לסוף... חברה שהבכירים בה מושחתים... והפשוטים בה מסתפקים במועט... חברה שבה הבן נוזף באמא ובאב... ומצדיעים בה לגנב...
הגיע הזמן להתעורר... להציל את מה שאפשר... לחזור לאדם שבתוכנו... לחזור לעקרונות ולערכים ההומניטרים... הגיע הזמן להתאחד להפסקת המלחמות החומריות בעולם שמשלמים את המחיר שלה הם הילדים... הזקנים וחפים מפשע... הגיע הזמן להיות ביחד בשביל לשרוד... ולא להתפזר ואז לא נוכל לחיות....
אדהם זיאד ערא
