אני ילדת DDLG כבר הרבה שנים..
פעם לא ידעתי לתת לזה שם
ובך - היו בך את כל המאפיינים של אבוש שלי.
חיצונית אתה דומה לו פלאים
פיזית אתה גר בדיוק מרגיז ברחוב שבו גדלתי
דקה מבית הספר היסודי שלמדתי בו
ודקה נוספת מהתיכון.
כל כך הרבה זכורנות מאושרים משם
כל כך הרבה תחושת בטחון - וכל כך הרבה דברים להתגעגע אלהם.
כשהייתי מגיעה אליך הרגשתי כל כך בטוחה.
בשקט הזה שהיה ברחובות שלך, בעבודה שלא הייתי צריכה ווייז כי אני מכירה את הדרך
בעינים עצומות (וזה מאישה שחוצה כביש ולא יודעת לחזור)
לא שמתי לב לכל הסימנים האלה
לעובדה העגומה שלו הייתי נראה במקרה קצת אחרת
לו הית גר בעיר אחרת.. כנראה לא הייתי כל כך עצובה ושבורה מזה שהלכת.
אתה לא היית ואינך אבוש שלי.
אתה סך הכל אחד שנתקע לי במקרה בדרך
ואני שוב בילבלתי בן אהבה למשחק
אני תמיד רוצה לשחק.
הכי אהבתי לבוא אליך עם הסקטים הורודים שלי והגרבים עד הברך
לקבל ממך עונש בכאילו ולהתפעל מהאוויר שהיה לך בשבילי.
הרגשתי מיד בבית - חשבתי שזה בגללך.
זו היתה טעות.
לא נזהרתי - השלכתי עליך את כל מה שאני חולמת וחלמתי כילדה.
את מגרש המשחקים הנפלא של הסקס ואת הבטחון המדומה שיש לי (עד היום) אצל הורי
מצאתי לי לרגע את הבית שאני יכולה להיות בו שוב חסרת אחריות וילדה
למה אני לא נשארת ילדה?
למה אני חייבת לגדול?
אני בת 6 בשם האל.
אני בת 6 ורוצה את אבוש.
ואתה? אתה בכלל משהו אחר לגמריי
אדם אקראי בחיי ותו לאו.
אפילו לי (ובשם האל אני אדם מודע) אין מושג מה זה השיעור המקולל והכואב הזה?
אומרים שאף פעם לא חבל על אהבה
אבל עליך אני ממש מצטערת.
ממש מצטערת שהכרתי אותך, שנתתי לך את הלב שלי, שהשלכתי כל כך הרבה.
שאני זקוקה ככה לחום ולרוך מאדם שלא יודע ולא רוצה לתת אותם.
שמפחד. ושלא יצעד מעבר לפחד כנראה לעולם.
או אולי פשוט אדם שלא יודע לאהוב.
למה התובנות לא משחררות או מרגיעות את הכאב?
למישהו יש תשובה?
בעיק לשאלה הנוראית
מתי זה יגמר כל הכאב הזה?
