זה שוב קרה
ואז שיחקתי אותה לעצמי מאד מאד מופתעת מחדש מהעוצמות הבלתי נסבלות של הכאב
שאני מוצאת את עצמי מכורה אילו מהמקום חסר השליטה
והבלתי ניתן לניהול - לפחות על פניו
ומההבנה שכנראה עשיתי את זה שוב... בלי לדעת בכלל ועם לדעת הכל כל הזמן בו זמנית ועם עוצמות קשות מנשוא.
כל פעם מחדש אני משגעת את עצמי עם הרעמים והברקים שיש לי בראש
משגעת את עצמי עם רגשות אשם קשים (אפילו על הבנאלית של רגשות האשם יש לי רגשות אשם
ואין שונאת קלישאות יותר ממני)
ואני מרגישה אשמה על חוסר השלמות שיש בכל דבר.
ועל העובדה שאני רואה לפעמים.... סליחה בוחרת לראות לפעמים רק את זה.
וכמו כלב שחוזר לאכול את הקיא של עצמו אני משחזרת ומשחזרת לעצמי מעשים הרסניים
רק בשביל להכיל ללטף ולחבוש את הפצעים שאני בעצמי הלכתי לבקש לקבל כמעט עד כלות.
ואני רוצה לומר שעייפתי ושאני מבקשת מאד לבחור אחרת....
"את יודעת שפעם הייתה בי האש שאת מחפשת
את יודעת שפעם הייתי איתך - שם
רחוק רחוק מעבר לקשת
מעבר ליערות הגשם - שם
מזמן מזמן, עוד לפני שנולדת
עוד כשהיית דולפין - שם
גם עכשיו, אחרי מאה שנות קוקה קולה
עדיין יש בך משהו משם
היטלר מת, סטאלין מת, ועוד כמה ששכחתי את שמם
ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם
שמרי, שמרי על שמלת הכלה שלך
הדם נמשך ללבן של שמלת הכלה שלך
שמרי על המלאכים שעל שמלת הכלה שלך
ובכלל שמרי על עצמך."
אמן.