רוך וקושי

מסע ארוך... כזה שמתחיל אי שם 

ומסתיים באמצע

בבת אחת בלי לנשום

פגמים 

סדקים 

כמו בעץ אלון עתיק שהגזע שלו מספר את סיפור חייו 

העיינים שלך אומרות לי כבר הכל

ואני יודעת שזה קרה שוב... 

רק בעצם העליה הגמלונית שלך במדרגות של הבית שלנו 

באופן המעט עקמומי שאתה אוחז את עצמך

החוויות כולם... המצחיקות, המרגיזות, הכאובות, המרגשות

אין בהם באמת כדי לתפוס את הרעש הדק של השקיפות

ולמרות שאתה יודע את זה - אתה מחזיר לי מבט שותק

אני כמעט לא נושמת מרוב רעש, מרוב דממה רועמת שנמצאת כאן כל הזמן

עוברת בן החדרים שלך- אבק בכל פינה 

כמו עיר עתיקה שקמטיה וסדקיה מעידים על העבר המפואר שלא קיים יותר 

מניחה יד למודת כאב ונסיון על הקירות שלך

מלטפת בשקט את החללים שבנפש

ומנסה לתת לך לנח 

תעצום עיינים עכשיו. 

גם אני.