לומדת את עצמי לדעת.

רציתי בדסמ, התחלתי להתעמק בחומר, להכיר אנשים, ללמוד מהם, ליצור שאלות, לקבל תשובות.
רציתי להתנסות, הסתקרנתי. ניסיון קטן, ממש קטן...מנשלטת וואנבי עברתי לשולטת בכל. אבדתי עניין, סבלתי, פגעתי, חתכתי, סיימתי, התקדמתי.
הוכחתי.
רציתי לדעת מה אני, ומי אני, המשכתי הלאה..שוחחתי, נכחתי, צחקתי, בכיתי, נגעלתי, העפתי. שוב ושוב ושוב.
רציתי להיות בטוחה במה אני רוצה, "יעני" כבר יש לי דרך. יודעת בדיוק מי אני ומה אני רוצה. פאק איט.
יודעת!
יודעת?
יודעת...
רציתי להיות "בוהמית", לקחתי הפסקה לחשוב ולדייק וההפסקה התארכה, והתארכה...ואני לא שם כבר שנתיים. שנתיים!
תוך כדי הריון, לידה, תוצאה מדהימה ומהממת.
והתחלתי לחשוב שוב - מי אני ומה אני רוצה, והתשובה מזעזעת.
שונאת את עצמי, שונאת שצריכה בכלל לחשוב על זה. שוב! לא למדתי כלום???
בוכה מבפנים כמו ילדה, מתעצבנת וצועקת, בועטת בקירות, בדלתות. כלפי חוץ מחייכת, שואו מסט גו און!
התשובה שאין לה מקום אבל היא הכל, מי אני, מה אני? מה אני רוצה?
האמת היא- אין לי מושג ירוק.