זוכרת שפעם כתבת לי כל בוקר.
נהנתי לקרא אותך, חייכת אותי.
זוכרת שפעם דברנו ארוכות.
על מה? סתם, על החיים.
הרגשתי שאתה מתעניין.
משתדל.
זוכרת שפעם נפגשנו.
הבטת לתוך עיניי שקט ושלו.
מרוכז בשיחה שהתנהלה בין מבטינו.
הרבה אמרנו, הרבה רצינו לומר...
זוכרת שפעם התנשקנו.
לא יכולנו להפסיק.
לא היה אכפת מי צופה.
רצינו לזכור את הטעם, שוב ושוב.
בלעת אותי בשפתיך, נהנתי.
זוכרת שפעם רציתי שתכאיב.
שתניח עליי יד, בקשתי.
נתת לי לרצות, שיחקת איתי משחקי כח ושליטה.
הכאבת מעט, טעימה מלאה בעונג.
בקשתי עוד, השארת אותי תוהה.
סקרנית לעוד, התאפקתי לא להיות כולי שלך.
זוכרת שפעם דברנו בדרכנו הביתה.
על מה היה אם...
ועל מה לא יהיה כאשר...
צחקת, הזכרת לי מול מי אני.
אהבתי להיות המלכה תחתיך.
תמיד הרגשתי הכי למעלה.
סרבתי להיכנע לך.
אך תמיד כנועה בשקט אחרי שהראית לי את דרכך.
זוכרת שפעם חיבקת.
ושתקנו. מול הרוח, השמש והים.
בתוכי בחרתי בך להיות המוביל, השולט.
כמו ילדה סוררת, לא מודה.
מושכת.
בועטת בעיטות אחרונות של חופש.
אבל יודעת, שזהו זה.
זוכרת שפעם בקשתי שתכאיב.
אבל בגוף.
לא בנפש.
קצת פגועה, מודה.
כל זה היה פעם, רחוק רחוק.
נדמה שעברו שנים, שבפועל רק כמה שעות.
תמיד צחקנו שקללתי, אז עכשיו אני כבר לא מחייכת.
בן זונה.
