הסיפור הזה הוא קצת אחר, אפילו קצת מוזר.
אבל החיים שלי כאלה. מלאים בתופעות בלתי מוסברות.
את דוד הכרתי בשירות לאומי במד"א ב-2001, בא לעשות השתלמות כחובש קרבי ויצא לו להעלות איתי לאמבולנסים לא מעט, אם לא נאמר - כל התקופה שהיה שם, קבוע. הסתדרנו יפה, לא ממש היה בקטע "אקסטרימי", אבל לא טען אחרת...
דרכנו נפרדו שסיים השתלמות.
בשנת 2002 אחרי טקס יום הזכרון בבית עלמין כהרגלי הסתובבתי בין המצבות של החיילים, חיפשתי מישהו להגיד מולו (ועליו) תהילים. אחד כזה "מיוחד", אחד כזה שארגיש ש"צריך" את זה.
נערצתי מול קבר שעדיין היה בתקופת ה-30 יום, אדמה כיסתה אותו ושלט קטן עם השם ביצבץ לו שם. קראתי את השם אבל לא ממש קישרתי. המשפחה הרוסית של החלל הסתכלה עליי קצת בהלם, קצת מודה גם.. הרגשתי.
אמרתי כמה פסוקים, הנחתי אבן ועזבתי את המקום.
כשירדתי מהאוטובוס ליד הבית, הלכתי בגאווה. עשיתי משהו למען מישהו, למען משפחה שלא ממש בקטע של דת. הענקתי נחת למישהו שהיה זקוק.
לפני הכניסה לביניין, הבחנתי על הריצפה בכריכה של עיתון ישן שנראה מלפני כמה ימים...היו שם כמה פרצופים של חיילים שנפלו במבצע. בחצי עין התסכלתי והמשכתי ללכת לכיוון הבית ואז זה היכה בי.
חזרתי על עקבותיי וראיתי את התמונה של דוד בין הפרצופים...קראתי את שמו המלא.
כן, אותו חייל שלפני חצי שעה קראתי עליו תהילים בחלקה, והנחתי על קיברו אבן בלי לדעת. הדמעות זלגו מעצמן ולא הצלחתי להירגע כמה שעות.
אבל בתוך כל העצב שהציף אותי, הצלחתי גם לחייך בשביל דוד.
כנראה שמישהו למעלה ממש אוהב אותו, ואותי. וכיוון אותי אליו לא במודע כדי שאעשה עבורו את הדבר שהוא היה צריך. עניין של אמונה...אתם יודעים.
אז דוד - נזכור ולא נשכח. תנוח על משכבך בשלום חבר. 💙
