לומדת את עצמי לדעת.

לפעמים נדמה לי שלא אהיה מסוגלת להמשיך לכתוב.
רוצה מאוד, אבל המילים לא זורמות.
נמצאת בחסימה, למה?
הנפש מרגישה כלואה, האויר לא נכנס, המילים לא יוצאות.
הרגשה נוראית.
הדבר שהכי משחרר אותי מהכל, לא נגיש.
כמה אני מנסה, ככה מוחקת.
ושוב, ושוב...
חופרת לעצמי עמוק, יש שם אוצר ועדיין לא מצליחה למשוך אותו החוצה. איזה עצבים...

האם נגמרו לי המילים? נגמר גם הכח? והאופטימיות, מה איתה?
לא רוצה לחשוב על זה, מחשבה יוצרת מציאות. צריך להישאר בפוקוס. לנשום ופשוט לתת למילים לזרום.
אולי אין לי אפילו מה להגיד?
לא! אני טעונה, ממש טעונה.

לא אמור להיות ההיפך? כשעצוב הכי קל לכתוב...אבל לא אצלי.
אני מתפזרת שאני עצובה, רצה למיליון כיוונים.
יודעת שזה זמני, יעבור. בטוח. חייב.

המשך יבוא. אולי.