את סער הכרתי שהייתי בת 14, ממש כשהגעתי לארץ.
הוא היה מלך השכבה ואני הייתי העולה החדשה שבקושי דיברה עברית.
בכיתה יא, היתה האינטרקציה הראשונה בינינו, הוא הבריז משיעור ואני יצאתי לשירותים. אז, התחלנו לדבר, צחק לי על המבטא.
התפתחה חברות מופלאה בינינו, הוא היה מאוהב קשות בחברתי הטובה והיא לא שמה עליו זין.
השנים חלפו והחברות החזיקה מעמד יפה, הוא התגייס להנדסה ואני לשירות במד"א.
הוא, עדיין היה מאוהב בסיון. כל הזמן ניסה את מזלו והיא דרכה לו על הלב כמו שרק אישה יודעת. ואני הייתי שם, לחבק.
השתחררנו ואת סער לא ראיתי שנה.
יום מוזר אחד, הנייד שלי צילצל וקולו נשמע מהצד השני - "אני בעיר, בואי לארומה". רצתי לשם והלב שלי הלם כמה התגעגעתי! ראיתי אותו עומד בכניסה מחכה לי, הוא היה הורס - זיפים ג'ינג'ים, חטוב, ג'ינס זרוק וחולצה גזורה - כמו שפעם גברים נראו.
ישבנו שם שעות ורק צחקנו עד דמעות...ואז הוא שאל, מה קורה עם סיון? ספרתי לו, דברנו עליה ארוכות. סוכם שנקיים מפגש כל החבורה, כולל סיון.
אחרי כשבוע, נפגשנו בחוף.
כ-8 חברים עם בירות, מוזיקה וצחוקים. הוא וסיון נפרדו מהחבורה והלכו לטייל ואילו אני נותרתי עם 5 גברברים אינפנטיליים בחוף..
יום למחרת קבלתי "sms" מסער שהוא וסיון ביחד... שמחתי בשבילה שזכתה, אך לא בשבילו.
עברו חודשיים, נפגשנו תמיד בהרכב מלא. סער תמיד הגיע עם סיון, היא הלכה שבי אחריו.
באחד המפגשים הוא לקח אותי הצידה ואמר לי שמתכוון להיפרד ממנה, אני לא הצלחתי לדבר. רק שאלתי "למה? היא אוהבת אותך..", הוא ענה תשובה לוקה "היא לא מה שחשבתי, אני לא אוהב אותה".
החלטתי לא להתערב בתנאי שהוא לא מושך, ואכן יום למחרת היא התקשרה בבכי וסיפרה שסער נפרד ממנה, ואיך יכל לעשות לה את זה?
חיבקתי אותה, נחמתי, ליטפתי והייתי כתף לשניהם. היא סיפרה לי שהוא לא מאוהב בה, לא אוהב אותה יותר. שהוא רוצה מישהי אחרת. טוב...פרט שולי שסער שמר לעצמו.
סער התקשר ואמר שהוא ייעלם לכמה ימים כי רוצה שהמצב יירגע.
הימים הפכו לשבועות, ול-3 חודשים...סער התקשר שוב ונפגשנו.
ישבנו בפארק ב-22.00 בלילה. חמקתי מהנושא המתבקש. לא רציתי לדבר על זה אבל הוא התעקש.
שאל האם אנחנו עדיין חברות?
"לא, די התרחקנו היא ואני".
למה? שאל.
"אני לא יודעת, היא התרחקה ממני".
התחלנו ללכת כבר היה מאוחר, הוא עצר אותי בפתאומיות, תפס אותי מהמותן, הצמיד אותי אליו ונישק נשיקה רכה וארוכה ואני נענתי לו באופו הכי טבעי.
"את...זו את, תמיד הית את", אמר.
הימים נעשו מטושטשים...סער ואני נכנסנו למערבולת מטורפת ועוצמתית.
אבל אני, תמיד הרגשתי אשמה. לא הצלחתי להמשיך זה חנק אותי ממש. נפרדתי מסער ומכל מה שקשור אליו בטלפון, כאב כמו סכין בלב.
הוא אמר שמעולם לא יצור קשר יותר, וכך היה.
לפני שבוע אחרי 11 שנה בזמן הריצה, סער חלף על פניי בריצה אף הוא - גבר בוגר, גבוה, מהמם.
המבטים נפגשו, שנינו החסרנו פעימה כאילו ברק הכה בשנינו.
מבט של אלפית שניה מלא אהבה וגעגוע, מבט של "מה היה קורה אילו...", הגוף הגיב מיידית וזכר.
ואני שואלת את עצמי מאז - מה היה קורה אילו לא הית עם פאות, זקן וכיפה שחורה?
