לומדת את עצמי לדעת.

לפעמים אני מתישה,
ובא לי לזרוק את עצמי מצוק. להסתכל מלמעלה איך אני מתגלגלת למטה, לחייך ולהגיד "ביי ביי"...

אילו זה היה אפשרי, ספק אם הייתי עושה את זה.

אני זקוקה לקולות בראש, להלוך וחזור הזה עם עצמי.

זקוקה כדי להתפוצץ בעוצמה. 

ב-3 ימים האחרונים, לא זרקתי את עצמי מצוק אמנם, אבל כן שמתי את ה"עצמי החושבת" בחדר ונעלתי את הדלת.

כל מי שנשארה בחוץ זו ה"אני המזוקקת", הרגשית, אני עם האמת העירומה שלי,
מולו.

ולמרות שההיא שנעולה פגעה בו פגיעה קשה, הוא עדיין היה שם עם זרועות פתוחות לקבל, להכיל ולאהוב את האני הקטנה, החשופה והחלשה.

להשתיק את הקולות זה לא פשוט, זה אפילו כואב.

לתת לעצמך ביטוי, לרגש מקום, להודות בטעויות, לבקש מהאחר סליחה ולהוריד את הראש שמלא אגו, משחרר...את הדמעות, את הרגש.
את האהבה.

למסור לו אותי כפי שאני ולתת לו לפרק אותי ולהרכיב אותי כרצונו בלי שום יכולת להתגונן או להסתתר.

אל תחשבי, רק תרגישי...תמשיכי רק להרגיש.