לומדת את עצמי לדעת.

ועכשיו שאני במיטה, מביטה על היום שלי, ועל הימים שחלפו.
נהנית מהשקט החרישי של הלילה והחושך.
העיניים שלי לא רואות בבירור אבל הלב מרגיש כל פעימה.

יש רעשי רקע שנכנסים לי בין המחשבות ללקחים אבל אני...רגועה. שלווה. לא נותנת.
לא אתבלבל, חדה.

הלב לא ייפגע יותר משום שלא היה מסגול לספק דם, לספק סיפוק, לספק את עצמו.

כמה קשה לנפש אחת להתמסר?

כמה קשה להכיל מגע?

כמה קשה להיות מובלת כשבעצם כמהים לכך?

כמה פחד לתת את עצמך, כמה אומץ לנסות ולהתרסק כשהסוף ידוע לי מראש?

כמה?

עוד לא נגמר, יש עוד המון מה ללמוד. 

אוספת מהדרך עוד אבן חשובה, שמה בשק יחד עם השאר וממשיכה. 

זו מי שאני, לא אשבר תחת המשקל הכבד. 

עוצמת עיניים, מחר יום חדש...