אחרי שעברנו את שלבי ההתכתבות ואף דברנו בטלפון, הכל נראה שהולך לכיוון הנכון.
יש זרימה, כימיה, הומור...
ורגש.
את מביאה לידי ביטוי את הבראטית שבך והוא מקבל אותה באהבה...
נקבע מפגש, ההתרגשות גדולה.
הוא מגיע, מפנק, קליל, פתוח...
גורם לך להרגיש בנוח בעורך המשונה.
הימים עוברים להם, הוא משדר ביטחון, אבל משהו לא בסדר...
מה לא בסדר? רגע עצרי...אל תמשיכי להתקדם.
מכינה קפה, מדליקה סיגריה. יושבת במרפסת.
מנתחת.
הוא הרי לא מניאק. הוא בחור טוב, סוטה, שרוט..אבל טוב. גם את קצת סדוקה. והוא מכיל אותך, אז למה לא בעצם?
אגיד לך למה לא. כי הוא אוהב אותך, זו התחייבות גדולה מידי.
הוא לא ביקש תמורה, לא עניין אותו שתשיבי. הוא רק רצה אותך. כמה פשוט, ככה יפה.
אבל את..לא יכולה. זה יותר מידי טעון. את מרגישה שאת חייבת לתת לו משהו, הגוף זה רק מרכיב אחד, אמפטיה זה לא מספיק.
הוא מצליח להשקיף על נפשך, הוא מרגיש שמתפוצץ מרגש, ואת לא מצליחה להכיל. את רוצה, אבל את בורחת. את צריכה, אבל לא נותנת.
רקדנית.
אשמה גדולה, שברון לב, דמעות שלא מצליחות לצאת, אחריות על נפש טובה.
למרות שתקעת לו חנית בלב, הוא עדיין שם, רגיש, סובל בשקט, מקבל ומכיל.
ואת...את נאכלת מבפנים.
את שונאת את הצד שלא מצליח להשיב, את אוהבת את האישה שהוא אוהב. ולמרות שזה מלטף את מבינה שמגיע לו יותר. שהוא רוצה יותר, וכרגע הוא לא יקבל זאת אם יישאר פה.
אז את עושה מעשה שפל, מאכזבת אותו, פוגעת בו.
משכנעת את עצמך שזה היה מעשה נכון, תמיד שמת דברים על השולחן ועכשיו בפועל שקרת שקר לבן. איזה לבן...שחור משחור.
כמוך.
ועכשיו את שלווה.
לבד.
אבל שלווה.
אני מאלו שמשלמות כרטיס לרכבת הרים כדי לקפוץ מהן בטרם עצרו, בגלל הפחד מהפיתול הבא.