אני בת 37 ומרגישה בת 60, העייפות מכניעה אותי כל פעם.
עייפות נפשית שמקרינה לגוף...
למרות שאני מתאמנת 3 פעמים בשבוע בקרוספיט בשביל לעשות משהו שמה(ע)נה אותי, בשבילי. עדיין העייפות הולכת ונעשית כרונית.
הרבה קשור לעולם הזה, אבל לא הכל.
אני העמוד תווך של המשפחה, הגרעינית והמורחבת יותר.
הטיול לארגנטינה היה הקש ששבר לי את הגב, כמו של הגמל רק ששלי.
עשיתי מהלימון לימונדה (שונאת את המשפט הזה!) אבל אין תיאור יותר מתאים.
הנסיעה נבעה מכמה גורמים, מסמכים שהייתי צריכה לעזור לאימי להשלים, משרדי ממשלה, מו"מ על ירושה עם המשפחה, אישורים, עורכי דין, נוטריונים ועוד רבים וטובים...
אחי שלא ראיתי מעל שנתיים רב איתי על התפוקה שלי בשהותי (עם ילד בן 4 שרצה את אמא 24/7), היום..הוא לא מדבר איתי.
אפשר לומר עליי דברים, אבל אחד מהם הוא לא שאני שותקת ולא אחזיר מלחמה.
לכן, העניין נהיה מורכב יותר, לכן "הוזמנתי" לטיול המה(ע)נה הזה.
ובכלל...כשיש בעיה או משבר בכל עניין, באים אליי.
כשיש בעיית כספים, אליי.
כשיש סיכסוך, אליי.
בירוקרטיות, אליי.
כשטוב ושמח, לא אליי...
תמיד נודע לי מהדברים הטובים בדיעבד.
כיף סה"כ.
הדרישה רק הולכת וגוברת, ואני מרגישה שתמנון עם 8 זרועותיו עוטף אותי מכל כיוון בלי יכולת להשתחרר.
הדרישות המוצדקות מהמשפחה הגרעינית, גם הם צריכים את חלקם מהעוגה הזו שנקראת "אני".
כשרואה שם של אחד מבני המשפחה על מסך הטלפון, נשמתי נעתקת.
אני אחות יחידה בין 3 אחים שרחוקים מההורים גיאוגרפית, לכן האש תמיד תגיע אליי ראשונה.
אני חסרת סבלנות, האחריות שמוטלת על כתפיי כבדה לי.
מרגישה שהגוף קורס למרות ה-80 ק"ג שאני מרימה בקרוספיט (אמת!), זהו משקל שהגוף שלי לא ערוך אליו.
אוזניים ערלות סובבות אותי, וגם משפטים לא מועילים כגון "את הבאת את עצמך למצב הזה"...
האמנם זה התגמול של בן אדם שמושיט את ידו לעזרה?
אין לי סלבנות, נגמרו הסוללות.
מרגישה אאוטסיידרית של החיים שלי. זו שנמצאת תמיד אבל אינה נראית, זו שתמיד שם לתת את כולי אבל אין כבר כח שיטעין אותי מחדש. עובדת על ניוטרל.
כן, אני אישה חזקה
כן, לא נכנעת ולא נשברת
אבל, עד מתי?
