בתחילת דרכי בעולם הזה האמנתי שהאחריות לא עליי. שכשהנכון יגיע, הוא ידאג להוביל אותי במסע "גילוי עצמי". שהאחריות מוטלת רק עליו.
עם הזמן והתעמקות, הבנתי שאני היחידה שיכולה להסתכל פנימה ולהפוך אבנים.
היו (ויש) דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף לכן העשרתי את עצמי בקריאה, התבוננות, היכרות ושיחות עם אנשים שהיו נכונים לי ובעיקר הרבה שתיקה והתנסות על עצמי.
להביע רגש ואימון שריר הלב זה אחד הדברים שאותם אני לומדת.
להביע רגש "טוב" כמו אהבה, אהדה, מילה טובה, פירגון וכדומה האמנתי שצריך לשמור לעצמך, כי חששתי להיראות רכה, רגשנית ו"חלשה".
עם הזמן התברר לי כחוזקה.
ואילו רגש "רע" כמו טינה, כעס וכדומה ידעתי תמיד להוציא בלי בעיה.
עם הזמן למדתי שזו החולשה האמיתית ומסיכה מצוינת להסית את התשומת לב שלי מכאב שאני חשה כלפי נושא ו/או אדם מסוים.
אני לא בורחת יותר מהרגשות שלי, יפים יותר ויפים פחות.
עכשיו, אני מתחילה להבין איך להרגיש את הרגשות שלי, לנתב אותם, לתת להם שם, להגות אותם, והכי חשוב - איך אני רוצה שיתקבלו.
מחליטה להוציא אותם החוצה לאויר העולם שינשמו ופשוט יהיו...כדי שלא יישארו בפנים וירסקו אותי כבעבר.
פה התחיל המסע שלי.
