לומדת את עצמי לדעת.

פעם לא רציתי, לא היה לי ראש לחיים שלי.
כל מה שעניין אותי זה להגשים, לנסות, להתנסות, לשבור, להתקדם, לדרוס ולהוכיח לעצמי.
אין ספק שאם לא היו לי מרפקים כאלה חדים, אם לא הייתי סוסת פרא אולי זה היה מצליח.
אני מאמינה שמה שנועד להיות יהיה, גם אם אשחה נגד הזרם.
אפס חרטות.

היום מרגישה שובע, חיים מלאים בצד השני, הונילי.

מה השתנה? התיזמון.

הבדסמ עדיין שם, עמוק בפנים בלב ובנשמה.
הוא, מנסה לספק לי את העונג שבכאב, אבל זה כל כך כואב שזה...כואב!

הגוף לא מגיב טוב לידיים האלה והכאב שלהן, הגוף מבקש ממנו ליטוף עדין, וניל רך ואוהב. 
הראש מרוכז במציאות אחרת ולא בפנטזיה, הרגליים עמוק בקרקע.

נלחמת על חיי כעת. 

והבדסמ, איפה הוא?
עמוק בזכרון, נח לו. רחוק.
כי כאלה אנחנו, לא משנה לאן נלך ומה נעשה, וכמה ננוח.

היצר שם, זה רק עניין של זמן.

זה רק, עניין של תיזמון נכון.