ישנם אנשים שנעים לדבר איתם, לא כי הם "אנשי שיחה" אלא כי נראה שהם שותים כל מילה שאתה מוציא מהפה.
ישנם אנשים שנחמד לדבר איתם, כי הם תורמים לך באופן כלשהו ובכלל השיחה נעשית מעניינת, יש פינג פונג..
ישנם אנשים שלא בא לדבר איתם, מאלף ואחת סיבות:
כי אתה לא בא להם בטוב, או במקרה שלי...כי רואים עליי כשמישהו פשוט - לא... אני שקופה.
העיניים שלי מתחילות לנוע לעבר כל פינה אפשרית בחדר תוך כדי שהם מזיזים את השפתיים, אני חושבת על צבע הקיר, או על התמונה שתלויה שם שנים ורק עכשיו מעניין יותר להתעמק בה ואז איזה "נכון?!" שנזרק מהצד השני מעיר אותי מהחלום בהקיץ שלי.
ישנם אנשים שלא משנה מה תגיד להם, נראה שתמיד תעליב אותם או יעוותו את כוונותיך. אפילו אם תגיד "בוקר טוב" יענו לך בקטע של "מה טוב בבוקר הזה???", ואז אתה מוצא את עצמך טובע בים של הסברים וחושב איך לעזאזל הגעתי למצב הזה? שוב!
זדיינו אותם דבילים שהורסים לי את הזרימה..
אבל הגרועים מכולם הם אותם אנשים שחושבים שאתה מנהל איתם שיחה, כשבעצם אתה רק מעביר להם מידע חיוני, ואותם אנשים בטוחים שהם מתדיינים איתך, ולא מבינים את טון הדיבור שלך...הם חושבים שאתה מתווכח איתם ובטוחים שהם ברמתך, הן בשיחה, הן ברמה האישית והן...בכלל.
הטון התקיף הוא לא ויכוח, ולא ריב. הוא רק בא לרמוז להם שהם טועים ואני צודקת.
אחרי שהבינו את הנקודה או שלא, חוזרת לטייל על הקיר...הוא לפחות מפיג אצלי מתחים ועוזר לי להפוך קולות לרעש לבן.
