לומדת את עצמי לדעת.

פתאום עלית בי בזכרון...
אתה, הפניקס של השולטים.
אדם אהוב וטוב לב, חבר ומלאך שומר.
נזכרתי בשיחות של שעות בהתכתבות, כמה עייפתי אותך כדי שתתקשר אליי - שליטה מלמטה?

כן, ממש... כך אני חשבתי. אבל אתה ידעת, צחקת...הסתכלת עליי דרך הצוהר שפתחתי לך והמתנת לי בסיבוב. כל פעם מחדש, כל פעם עם חיוך.
ג'נטלמן עדין, חיה רעה.
מסחרר וממכר.
סוחף אותי למקומות טובים, להכיר את עצמי, לא לחשוש להיות נשלטת...
נזכרת בלילה ההוא שהינו ביחד על איזה בר חשוך, שלא יכולנו להוריד את הידיים אחד מהשניה, הינו עטופים בענן של היי...אבל אתה, שמרת על פאסון. שמרת עליי, שולט קודם כל על עצמך.
כמה טירוף...היעדר פחד, להיסחף אחרי הרגש.
זוכרת גם את היום בו נעלמת, הודעה בודדת, שלושה שבועות של שקט. לא חשבתי שאצליח להתאושש...עברתי את כל השלבים by the book.
בילבול, חשש, אי קבלה, כעס, האשמה עצמית, השלמה ושלווה.
הכרתי מישהו בזכות היעלמותך (או באשמתך? גם הפעם ליבי התרסק...), ופתאום הופעת שוב, אבל הפעם זה היה שונה. 
נרקמה בינינו חברות מופלאה שלא הרבה זוכים לה, בטח לא בעולם הקשה הזה.
ולא ראיתי אותך כבר המון זמן, ואני מתגעגעת...לשיחות, לים, לקפה עם הסיגריה. לצחוקים.
לחבר.
אני צריכה לתת לך מרחב לפתור דברים, כי זה מה שחברים עושים...אבל אני באמת מתגעגעת. באמת...