אני לא אישה שמרבה לבכות, ולא כי אני לא רוצה...אלא כי לא יכולה, לא מצליחה.
כשרואה סרט שמאוד עצוב או מרגש מרגישה את הבכי עולה...אבל אז הוא נעצר איפשהו בגרון וחוזר פנימה.
לפני כמה שבועות, דברתי על הבן שלי.
ילד שבא אחרי המון מאמץ, אחרי שנים של ניסיונות.
השיחה היתה מול גורם מקצועי שנתן לי את חוות דעתו לגבי המשך טיפול כלשהו (ילדים זה שמחה...) ונתן את נקודת מבטו לגבי הילד. באותו רגע בלי שום הודעה מוקדמת נחנקתי. הוא ראה שמשהו קרה לי ושאל האם אני בסדר? פה נשברתי.
לא ברורה לי עדיין הסיבה, הרי לא אמר דברים שאני לא יודעת...אבל משהו בפנים פשוט התפוצץ ופרצתי בבכי קולני ודמעות שפשוט לא יכלו להיפסק. ולמרות שסימנתי לו להמשיך לדבר בזמן שאני מתבכיינת שם הוא נעצר ונתן לי זמן לאסוף את עצמי, מעבר לעובדה שהייתי בהלם מעצמי, מתתי מבושה.
הוא שאל - אבל למה את בוכה?
ורק תשובה אחת יצאה בלי לחשוב "כי הילד שלי מרגש אותי".
באותו רגע הרגשתי פרץ רגשות בלתי נשלטים שמגיעים ממקום שרק הבן שלי יכול לגעת בהם.
ברור לי שאני נתפסת כאדם מאוד קר שלא מביע רגשות, ואולי טוב שכך...
אולי יום אחד אצליח לתת כניסה לגרעין הכי אינטימי בי, לתת אמון ולתת אותי.
מי שהיה שם, יודע.
