שמעתי מהאופטימיים האלה שטוב לגעת בתחתית כדי לדחוף את עצמך למעלה.
מזדיינים.
תמיד ימציאו שטות לנחם אותך בשעת משבר. ואתה כמו סתום צמא לקצת אופטימיות, גם תאמין....
יש לי יום כזה, שאני שונאת את כל העולם.
יום כזה, שהעצבים שלי מתחילים עמוק בבטן ומתפשטים לכל נים בגוף.
יום כזה, שאני יכולה לקבור אנשים.
אני דווקא טובה בלקבור אנשים, בעודם חיים.
יום כזה ששכנה שאלה אותי עם חיוך מטומטם מה שלומי ואמרתי לה חרא, והיא נשארה בשוק.
מה...אם היא שואלת שתהיה מוכנה לכל תשובה.
יום כזה של חוסר תאבון, כי אני מלאה בחרא. אבל דפקתי סופגניה לאזן את הצרבת.
צעקתי על הבן שלי, אמרתי לו משפטים של מבוגרים...הוא אמר לי "אמא אני לא מבין", השתיק אותי.
יום כזה, שהקיר היה נשבר אם הייתי דופקת בו עם הראש.
ייחלתי לעצמי היום לישון ולא לקום, מוות מתוק. של צדיקים. הגיוני, מתאים לי צדיקה.
כשאתה לא מצליח במשהו, אתה מתחיל לפקפק במי שאתה, אתה לא מוצא את הטוב בכל החרא, אתה פשוט לא מספיק טוב..
תקופה כזו שאני מחפשת משמעות, שפעם זה היה כל כך מובן מאליו מי אני ולאן אני הולכת.
ואני לא יכולה שלא לחשוב איזה איזון עדין יש לנפש, גם אם אני חזקה ומחזיקה עליי טונות. משהו אחד ישתבש והכל יתמוטט כמו דומינו, אצלי וסביבי.
תוהה אם להרשות לעצמי קצת דכאון או שגם זה אסור לי?
להתחיל לדחוף את עצמי למעלה, או שאשאר עוד קצת למטה בחושך לחשוב?
לפחות שקט כאן.
