לא הבנתי מה לא בסדר אצלי.
שמתי את עצמי במשבצת שלא נוחה לי ממש, זה תמיד הרגיש לא נכון.
יש לי אופי חזק, תמיד התמרדתי ולא נתתי שישלטו עליי, אז חשבתי שאולי בעצם אני לא נשלטת, אני שולטת.
גם שם לא הרגיש לי טבעי, לא הרגשתי הנאה ממשית בלהכאיב. ואני לא אדם שנהנה מזה שתלויים בו, רק הבן שלי...כי מה לעשות? אלו דרישות התפקיד.
אז רגע חשבתי, אני אכן נשלטת.
זרמתי עם זה שוב, וכלום לא הסתדר. הזרם היה חזק לי מידי ותמיד הלכתי נגד.
אז נכון. חקרתי, התעמקתי, בחנתי גבולות וניסיתי להיכנע להגדרה.
מה לעזאזל? למה לא טוב לי פה?
הכרתי שולטי פח, שולטים בחסד עליון, שולטים wanna be ומכולם למדתי משהו חדש על עצמי.
ועדיין, לא הצלחתי לגעת בנקודה בה הכל מסתדר לי, בראש.
יצאתי לפגרה לזמן בלתי מוגבל, ניקיתי את השולחן והתחלתי הכל מההתחלה, לבד.
שאלתי את עצמי שאלות קשות, לחלקם מצאתי תשובה מיידית, לחלקם לא רציתי לענות באותו רגע ולשאר, פשוט לא ידעתי את התשובה.
המתנתי בסבלנות, התבוננתי כל הזמן פנימה. בחנתי את עצמי בכל מיני סיטואציות. דברתי עם א.נשים שמבינים ועם כאלה שלא. הסברתי, הוצאתי דברים החוצה בקול וקראתי לדברים בשמם. לא פשוט הקטע הזה. התשובות הגיעו, כל אחת בזמנה.
אז זהו, שאני לא נשלטת. אני לא חייבת להיות. אני לא אכניס את עצמי למשבצת כי כך מצופה, כי כך זה יותר נוח להסביר או להבין.
אני נהנית מבדסמ, וכן...אני לא נשלטת.
אני לא רוצה להיות רק חור, ואני לא רוצה שישתמשו בי, וממש לא - אני לא כלבה. של אף אחד.
ועדיין, אני נהנית מבדסמ!
כי אין פה שחור או לבן, יש פה קשת רחבה של חוויות והנאות שאני יכולה לעבור בלי לשאת בתואר הנשלטת.
יש פה את הבדסמ שלו, ושלה.
ויש את הבדסמ שלי, וכך אני בוחרת לחוות אותו.
בלי נישות, או הגדרות שמסתדרות לאנשים בראש כי כך נאה להם.
אני לא מתוייגת תחת שום תואר ולא אהיה, ועדיין אני נהנית מבדסמ.
מאמינה בהתמסרות מתוך אקט של אמון, רגש, כבוד וחיבור בלתי מתפשר לצד השני.
זה הבדסמ הנכון שלי.
