היא עמדה שם מולי, שקטה, כמעט שקופה.
ידעתי בדיוק מה עובר לה בראש – עוד לפני שאמרה מילה.
התקרבתי אליה לאט, לא בבהלה.
ברוגע הזה שמגיע כשאתה יודע שיש לך נשלטת אמיתית.
“למה את מביטה בי? ” לחשתי לאוזנה , “אני לא אמרתי להסתכל.” המשכתי
היא מיד הורידה את מבטה וצייתה כמו ילדה טובה.
ביד אחת אחזתי בשיערה, משכתי את צמתה בעדינות שיש בה גם כוח.
ביד השניה הרמתי את פניה אליי – רק כדי שתראה את העיניים שלי, רק כדי שתבין שאני כאן, ואני רואה הכול.
בשקט שלנו השארנו את העולם מחוץ לחדר
הגבולות נשאלו אבל הם לא היו קיימים כבר מהנשימה הראשונה.
היא שיקפה לי את עצמה כמו מראה נקייה – מתמסרת, וגאה ברעב שלה להעניק מעצמה.
כופפתי אותה לאט, ואיך שהגוף שלה יודע את הדרך כיאה לנשלטת מתמסרת . כמו
היא גנחה ואחכ יללה , לא מכאב – מתשוקה.
ביקשה עוד, שוב ושוב, ואני ממשיך – בקצב שאני קובע.
לא מיהרתי,נתתי לה לנשום, להרגיש ,לרצות. ואני התגרתי מהעוצמה שלה כנשלטת ראויה .
ירדתי אליה, טעמתי וגמעתי את מה שרק אני מכיר – את המקום שבו היא נפתחת באמת,
והמיצים שלה היו עדות למה שהגוף שלה כבר הבין מזמן – שהיא שלי.
היא התחננה, כמעט צעקה, “עכשיו… תזיין אותי… קח אותי כבר…”
התקרבתי אליה, לחישותיה עדיין באוויר.
הנחתי את היד על גופה, והביטחון שלי מקיף אותה כמו שמיכה חמה בלילה סוער.
לחשתי לה בשקט, כמו סוד שישן אצלי בלב.
“זה לא יקרה עכשיו.
כשזה יקרה…זה יהיה כשאת באמת לא תצפי.
וכשזה יבוא – את תביני למה חיכית.”
והיא… שותקת ומתמסרת.