בעולם הדינמי והעשיר של ה-BDSM, יש מקום לאינספור צורות ביטוי החל מחוויות רגשיות עמוקות ועד סצנות המבוססות על דמיון ומשחק.
אחת הצורות המרתקות והנפוצות ביותר בין השולט לנשלטת היא סצנת משחקי התפקידים, או כמו שאני מעדיף לקרוא לזה תיאטרון של כניעה.
במרכז של התיאטרון הזה עומדת ניצבת וגאה הנשלטת אשר היא מבקשת להיכנס לעולם שבו היא יכולה לשחק את ה- "תלמידה", "פקידה", "שבויה", או סתם "ילדה בבית ספר". אבל חשוב לדעת שבכל המשחק הזה היא לא באמת נכנעת היא זאת שבוחרת לשחק תפקיד, בתוך תרחיש ברור, מתוכנן, ולעיתים אפילו מתוסרט שבו כל מילה, תנועה ומבט נבחרו מראש או הוגדרו מראש, בדומה למחזה.
חשוב להבין שהכניעה כאן היא לא סימן לחולשה. היא אקט של יצירה, שיתוף ושליטה עצמית. הנשלטת מעניקה את עצמה לשולט ולמשחק אך רק במסגרת שברורה לה ומוסכמת עליה.
השליטה אך ורק קיימת בתוך גבולות המשחק, לא מחוצה לו. ברגע שהמילה הבטוחה נאמרת פוס לא משחקים יותר והמשחק נגמר. אין בלבול בין דמיון למציאות.
למי שצופה מבחוץ, זה אולי נראה כמו הצגה אבל למי שנמצא בפנים, זו חוויה רגשית עוצמתית, אינטימית ומדויקת.
זה לא סתם פטיש או מימוש פנטזיה. זה מפגש בין עולמות של עולם הדמיון, עולם הרגש, ועולם הגוף.
כשהשולט מוביל בסצנה כזו, הוא חייבקודם כל להקשיב וללמוד את המילים שמפעילות את הנשלטת , את התנועות שגורמות לה להרגיש בטוחה, את הגבולות שהיא שמה, ואת המקום שהיא רוצה ללכת אליו , אם זה עמוק יותר, רחוק יותר, ולפעמים דווקא עדין ושקט.
כי בתיאטרון של כניעה אתה לא רק השולט, אתה גם הקהל, הבמאי, והפרטנר.
וזה כל היופי שבדבר כשהכול מתוכנן מראש , מובן, מוסכם ובטוח על כל הצדדים אז אפשר ללכת רחוק יותר.
אפשר לאבד שליטה כי יודעים שיש מישהו ששומר על הגבולות של המשחק.