על שליטה, הסכמה, וההרמוניה שבין השולט לנשלטת
יש מילים שנושאות בתוכן יותר מרגש ,הן נושאות בתוכן עולם של דינמיקה, הסכמה, גבולות ומשמעות. המשפט הזה של
"אני מושך בחוטים, ואת הופכת למנגינה המושלמת שלי" מקבל עומק אחר, אולי אינטימי יותר, כשמביטים בקשר דרך עיניהם של השולט והנשלטת בקשר אמיתי ולא משהו זמני וריק , אלא מתוך חוזה רגשי ופסיכולוגי שנכתב בלב, בגוף, ובנשמה.
זה אינו סיפור של דיכוי או של כפייה, זהו מרחב שבו הבחירה להישלט היא מעשה של חירות מקום שבו הנשלטת לא מאבדת את עצמה אלא דווקא מגלה אותה מחדש, דרך מסגרת שנבנית באמון, בתקשורת ובכבוד הדדי עמוק בינה לבן השולט שלה.
כשאני מושך בחוטים איני עושה זאת כדי להחזיק, אלא כדי להניע ואיני כופה, אלא מזמין.
ואת, כשאת נענית אינך מבטלת את עצמך, אלא מנגנת את עצמך דרכי את בוחרת להיות הצליל, ואני רק מקשיב, מכוון ושומר עליך.
בדיוק כמו מנצח על תזמורת שמכיר כל תו בסונטה השולט יכיר כל תו בגופה, כל שתיקה בעיניה, כל רעד קל במפרק ידה כך השולט לומד אותך מהמנגינה .
לא כדי לשלוט עלייך מתוך כוח, אלא מתוך שליטה שנובעת מהקשבה, מהדיוק, ומהחיבור שקיים בין נשמה לנשמה.
ובכל זאת יש כאן מתח הרי יש כאן הדדיות עדינה.
שהשולט מושך בחוטים זה כי את מאפשרת לו , ואך את מאפשרת לו את המשיכה? בכך שאת מוסרת לו את השליטה עליך לא כי את חלשה, אלא כי את חזקה מספיק כדי לסמוך.
וזה כוח שאינו ניתן בקלות, ולא מובן מאליו.
וכשאת מתמסרת, כשהעיניים שלך אומרות "אני כאן, שלך", את הופכת למנגינה ולא לסתם מנגינה אלא למנגינה הכי מושלמת שיש.
והאמת זהו טקס שלם של שייכות ,וזה לא משחק של תפקידים אלא מפגש בין שתי עולמות שבחרו זה בזו. השולט שמרגיש אחריות, והנשלטת שמרגישה חופש, ושניהם נעים זה אל זו, עד שהגבולות מטשטשים ואת כבר לא רק מונהגת, את גם מובילה כי בלעדייך אין מוזיקה.
וכך, כל חוט שאת מוסרת לשולט הוא עוד מיתר של כינור וכל משיכה שלו היא תנועה עדינה, מדויקת, מלאה רגש. עד שהעולם משתתק לרגע ורק הצליל שלכם נשמע.