היא עמדה מולי, עיניה היו מושפלות בזמן שהשתיקה שלה לא הייתה חולשה, היא הייתה הצהרת כניעה.
צעדתי צעד קדימה אליה וצמצמתי את המרחק שלרגע אחד נשמנו את אותו אוויר.
המבט שלה רעד כשהרמתי את ידי וסטרתי בפניה ומאלץ אותה להביט ישירות אלי.
לחשתי "את שלי עכשיו," לחישה של יותר פקודה מאשר מילים.
הגוף שלה התקשח, אבל היא לא ברחה, בזמן שהאחיזה שלי הפכה לחזקה יותר, הרגשתי איך הכוח זורם בינינו
והיא ויתרה על שליטה, ואני דרשתי אותה עד הסוף.
היא לא ניסתה להתנגד, אבל כן הרגשתי איך הפחד שלה מתערבב בהתרגשות שלה ,
הצמדתי אותה אלי חזק, והיא הבינה שאין לה לאן לברוח.
פקדתי עליה לרדת על ברכיה, והעיניים שלה התרוממו אלי מלמטה בוהקות בערבוביה של כניעה ורעד.
זה היה הרגע שבו כל המשחקים ביננו נעלמו, היא ידעה שאני לא מתכוון לוותר,
ואני ידעתי שהיא לא באמת רוצה לעצור.
"אל תזוזי," אמרתי בקול נמוך, יד אחת שלי שולטת בתנוחתה ,והיד השנייה מסמנת לה שאין לה זכות להחליט דבר.
היא רעדה, ואני הרגשתי איך הרעד שלה זורם ישר לתוך העצבים שלי.
ומאותו הרגע לא היו חוקים אחרים רק חוקים שלי.
הטון שלי היה קר וחד כשאמרתי לה, "עכשיו את שלי , ללא רצון וללא חופש כי
מהיום כל תנועה שלך שייכת לי."
ראיתי איך העיניים שלה מתרחבות,
ואיך הנפש שלה מתמסרת ,
בזמן שהכוח שלי עטף אותה מכל צד,
היא נשארה כנועה,
שבויה בתוך הגבולות שהצבתי לה.
לא היה מקום לספק, לא לרחמים.
רק שליטה מוחלטת שלי וכניעה אבסולוטית שלה.
הרגשתי את הרעד שלה מתעצם בכל שנייה שעברה,
עד שהיא כבר לא ניסתה אפילו להחזיק את עצמה יציבה.
הראש שלה נשמט קלות לאחור,
והנשימות יצאו מהחזה שלה בקצב שבור.
הידיים שלי החזיקו אותה חזק, לא השארתי לה אפילו סדק לבריחה,
"תעזבי," לחשתי קרוב לאוזן שלה, "תני לי לקחת ממך הכול."
באותו רגע היא נשברה ונמסה לתוך האחיזה שלי.
המבט שלה התרוקן מהמאבק הקטן שעוד היה שם,
והפך למבט ריק שמבקש שימלאו אותו.
הידיים שלי סגרו על מפרקי ידיה מאחור,
הצמדתי אותם חזק עד שהאנחה שלה נשמעה,
זה לא היה כאב, זה היה ההבנה שלה שאין לה מוצא.
הכוח עבר כולו אלי, היא לא נלחמה, לא חשבה, לא ניסתה להבין.
היא הייתה ככלי בידיי, נטולת שליטה, ואני הייתי עבורה למציאות היחידה שלה.
ברגע הזה הבנתי שהיא כבר לא מחזיקה מעצמה כלום,
העברתי אותה אל המיטה הגדולה והיא צנחה לה ברכות ומביטה בי בעיניים מזוגגות, כאילו איבדה כל אחיזה במציאות.
כרעתי מעליה שלטתי בכל נשימה ונשימה שלה,
וכל תנועה שלי הייתה עבור שנינו,
היא, כבר לא ביקשה לא התנגדה ולא שאלה היא פשוט הייתה.
הרגע הזה היה הניצחון שלי,
הרגע שבו היא ויתרה על כל מה שהיא חשבה שהיא,
ונתנה לי להפוך להיות לסיבה היחידה שהיא מרגישה חיה.
סגרתי את הסשן במשפט אחד, קר וחותך,
"מעכשיו את לא קיימת עד שאחליט אחרת ."