בלילות היא הרגישה רעב שלא ידע שם.
לא רעב של אוכל, אלא כזה שנפתח בבטן, כמו חלון לרוח קרה.
היא ניסתה לסגור אותו בשמיכות, במוזיקה ובמחשבות
אבל הרעב לא הקשיב.
הוא היה פעם שם.
לא תמיד, לא לגמרי, אבל מספיק כדי שהלב ילמד איך זה מרגיש
כשמישהו מחזיק אותך מבפנים בלי לגעת.
וכשהוא הלך, משהו בה נשאר פתוח.
מהרעב הזה יצאו מפלצות.
לא מפלצות עם שיניים
אלא כאלה של עצב, של בכי פתאומי,
של ימים שלמים שבהם כל דבר קטן כאב יותר מדי.
לא כזה שרוצה להרוס אותה,
זה היה כאב שרוצה רק להזכיר לה שמשהו חסר.
היא בכתה יום שלם בגלל הבטחה.
לא בגלל ההבטחה עצמה,
אלא בגלל האמונה.
כי כשהיא האמינה, היה לה חם.
וכשלא היה לה אמונה הכול רעד.
ועדיין, עמוק בפנים,
הייתה בה ידיעה שקטה
שהרעב הזה לא אומר שהיא ריקה.
הוא אומר שהיא יודעת מה זה חום,
שהלב שלה למד פעם להרגיש,
ועכשיו הוא מבקש שוב.
והיא לא ידעה מתי זה יקרה,
או איך,
אבל היא הבינה דבר אחד
המפלצות לא באו לאכול אותה
הן באו לשמור על מה שעדיין חי בה.