שליטה נתפסת לרוב כיכולת להחזיק בהגה ולקבוע את הכיוון, להכריע, להחליט ולהוביל.
כמו כן היא מזוהה וניתן למצוא אותה באזורים של העוצמה, הביטחון ובעיקר עם נוכחות שאינה מתנצלת על מה שהיא.
בעולם התחרותי והמהיר השליטה הפכה כמעט לערך מוסרי, מי ששולט נתפס כחזק ומי שמוותר נתפס כחלש, לראייתי זוהי תפיסה פשטנית, ולעיתים אף מסוכנת, משום שהיא מתעלמת מהשאלה העמוקה יותר, לא מי שולט במי, אלא למה, מתי, ובאיזה מחיר.
בוא לא נתבלבל שליטה אמיתית אינה אחיזה מתמדת, אלא היא יכולת בחירה ,שאדם חזק באמת אינו זה שאוחז בכל רגע, אלא זה שיודע מתי להרפות, הוויתור על שליטה, כאשר הוא נעשה ממקום מודע, אינו סימן לכניעה אלא להפך, הוא עדות לביטחון פנימי עמוק וכזה שאינו זקוק להוכחות חיצוניות.
יש הבדל מהותי בין איבוד שליטה לבין מסירה של שליטה ובואו נראה מה ההבדל האיבוד שליטה קורה מתוך בלבול, פחד, תשישות, או חוסר אונים ואילו המסירה של שליטה מתרחשת מתוך בהירות, מתוך החלטה שקטה, מתוך הבנה שהשליטה אינה נעלמת אלא משנה צורה, זהו מעבר משליטה חיצונית לשליטה פנימית.
אדם שמוותר על שליטה מתוך כוח פנימי אינו מוותר על אחריות, הוא מוותר על הצורך לכפות, לפקח ולאחוז בכל פרט, הוא בוחר לסמוך, לא על אחרים בלבד, אלא על עצמו קודם הוא סומך על כך שגם ללא אחיזה מתמדת, הוא נשאר יציב, וזוהי עמדה שמעטים מגיעים אליה, משום שהיא דורשת אומץ גדול יותר מאשר להחזיק שליטה במקרה של הצד השולט.
לעיתים הוויתור דווקא על השליטה הוא האקט המדויק ביותר של שליטה עצמית, זה הרגע שבו אדם אומר, איני צריך להוכיח, איני צריך לנהל כל תנועה, איני צריך להיות זה שמחזיק תמיד, אני מספיק בטוח כדי לאפשר למרחב להתרחב, והבחירה הזו אינה מגיעה ממקום של פסיביות ההפך מגיעה מהצד האקטיבי מאוד, והיא מחייבת מודעות גבוהה לגבולות, לרצונות, ולפחדים.
ביחסים בין בני אדם, ויתור מודע על שליטה יוצר עומק במערכת, היות והוא מאפשר אינטימיות, הקשבה וחיבור שאינו מבוסס על כוח אלא דווקא על האמון.
בעקרון מי שמחזיק כל הזמן, אינו באמת נוכח, הוא יותר עסוק בניהול, אבל מי שמרפה מתוך בחירה הוא זה שפנוי להרגיש, להבין, ולראות.
כאן מתגלה פרדוקס מעניין מאד ולא ברור שאומר את זה ״דווקא כאשר השליטה מתרככת, הנוכחות מתעצמת״.
אפשר להסיק שגם בזירה המקצועית, מנהיגות חזקה אינה נמדדת בכמה החלטות מתקבלות על ידי אדם אחד, אלא ביכולת שלו לאפשר לאחרים לפעול, לטעות, ולצמוח.
מנהיג שבטוח בעצמו אינו מפחד לוותר על שליטה, משום שהוא יודע שהכוח שלו אינו מתפוגג, הוא מתפזר ומתחזק.
ויתור על שליטה הופך לאקט של כוח פנימי כאשר הוא אינו נובע מבריחה כאשר הוא אינו תוצאה של עייפות או ויתור על הרצון, אלא בחירה חדה ומודעת. זוהי הבחנה דקה מאד אך קריטית כדי להבין, שמי שמוותר בגלל שאין לו כוח, הוא הנחלש בסוף ואילו מי שמוותר בגלל בחירה שלו הוא תמיד יהיה הצד החזק והמתחזק.
בסופו של דבר, שליטה אינה מצב קבוע אלא תנועה היא מתרחשת על ציר שבין אחיזה להרפיה כוח פנימי אמיתי נולד מהיכולת לנוע על הציר הזה בחוכמה, כדי לדעת מתי להחזיק, ומתי לשחרר, ובכך להבין ולדעת ששליטה איננה אובדן ברגע שמרפים מימנה , אלא ברגע שמרפים מימנה דווקא אז, היא מתגלה בצורתה העמוקה והשלמה ביותר.
ותמיד תזכרו את זה !!!
שלא תמיד החזק הוא זה שאוחז, לפעמים החזק באמת הוא זה שמסוגל לבחור לאחוז פחות, ועדיין להישאר שלם.