כשהבוקר עולה לאט מידי
יש רגע קצר שבו נדמה שאתם עוד כאן,
לפני שהמציאות נזכרת בעצמה,
לפני שהלב מבין את החסר.
השמות שלכם לא נאמרים בקול רם,
אבל הם חיים בין הפעימות,
בנשימה לנשימה,
כמו משהו שאי אפשר לשחרר.
היינו פשוטים אז,
צוחקים מדברים קטנים,
לא ידענו כמה מהר
הרגעים הופכים לזיכרון.
יש דברים שלא הספקתי לומר,
משפטים עדין שנשארו תלויים באוויר,
ועכשיו הם חוזרים אלי בלילות
מבקשים מקום בתוך השקט.
ואני הולך באותן דרכים,
בזמן שהעולם ממשיך כאילו כלום,
אבל בפנים משהו נעצר,
מאז אותו יום ארור שלא נגמר.
ואתם,
לא הפכתם לעבר,
ולא לסיפור רחוק,
אלא לנוכחות שקטה ועמוקה,
שחיה בכל רגע ובכל דקה
זה כאב שלא צועק,
רק נושם לאט,
ומזכיר לי בעדינות
כמה אהבה נשארה כאן.
ואולי זה מה שנשאר לי,
לשאת אתכם הלאה,
לא דרך מילים גדולות,
אלא דרך הזיכרון הפשוט,
שלא נותן לכם להיעלם
וכשהערב יורד ,
אור קטן בחלון עוד זוכר את פניכם,
הרחובות אותם רחובות, אבל אצלי משהו חסר,
בספסל הריק מחכה לשיחה שלא תחזור,
והרוח נושאת לחישה רחוקה,
עם השמות שנחרטו עמוק בתוך הלב
ואיך שהזמן הוא לא מרפא, ורק מלמד לחיות עם החסר,
בין כל פעימה אני שומע אתכם חוזרים אלי יותר,
אתם השיר שלא נגמר, גם כשנשבר לי הקול,
בתוך הדממה החשוכה ,אצלי אתם האור הגדול.