אנשים מסביבנו (ואולי אנחנו) חיים את כל החיים שלהם עם הדחקה. עם פנטזיה שאותה לא מממשים.
אולי פנטזיה מינית, אולי רגשית, אולי על לרצות לגור בחוות בודדים בפינלנד או על לפתח תחביב חדש. לא ניכנס פה לפסיכואנלטיקה בשקל, אבל אני חושב שרגשות מיניים מודחקים, או פנטזיות שמנסים לדחוף באחורה לתת מודע (אף פעם בלי הצלחה) - זה כבר משהו שיכול לגרום לבלאגן רציני בראש.
חודשים ארוכים שעוברים בחווית החמצה. פספוס. היעדר הגשמה עצמית. חוויה של חוסר כנות עם עצמנו. כזה.
***
יש לפסיכולוג ארין נוימן ספר בשם 'פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש'. הוא אומר שם - כולנו מדחיקים. הדחקה זה נסיון לקחת את מה שידוע ובאופן מודע להסתיר אותו.
בשלב מסויים נוצרת גם 'הדחייה'. המוח, בתור מנגנון הגנה פסיכולוגי, לוקח דברים ודוחף אותם בכוח למאחורה. לתת מודע. ואז נוצר צד הצל. (קצת שונה מהצל של קרל יונג). צד הצל הוא התרחשות סוערת פנימית לא מודעת של רגשות, תחושות, רצונות ופחדים, שבהיעדר מימוש או ביטוי במודע יכולים להתפתח לאלמנט הרסני עבור הנפש.
***
בצלאל סמוטריץ' בראיון מדהים ב2016 - "גם לי יש פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש". https://www.mako.co.il/news-military/politics-q3_2016/Article-1cd149beff72751004.htm
ככה, אמר בכנות את מה שעובר לכולם בראש. נו. בסדר. רוצים - אז רוצים. גם אני רוצה ולא יכול. אלה החיים. יש פנטזיות והן נשארות תקועות בראש.
***
בסדרה של גווינית' פאלטרו, על מיניות נשית בעיקר, מגיעה חוקרת פנטזיות שאומרת ככה: לכולנו יש פנטזיות מיניות 'חורגות'. רוב האנשים רוצים להיקשר, ויודעים לדווח על זה באופן מודע. קחו את הפנטזיות שלכם, תהיו מודעים אליהן, תחבקו, תיגשו בזהירות להגשים חלק וקחו את זה בחשבון, וזה בסדר, שחלק לא ימומשו לעולם. זה בסדר לנהל דיאלוג פנימי בראש עם פנטזיה שלעולם לא תתממש וזה בסדר להגיד - זה לא יקרה אף פעם, אבל זה קיים בראש שלי. וזה בסדר.
***
השיח המיני שקיים היום, המועדונים והליינים, האתר הזה, קבוצות הפייסבוק למיניהן - כולן מאפשרים לגעת בפנטזיה. לא תמיד לכולם, לא תמיד כל פנטזיה, לא תמיד כל מימוש פנימי מוצא אור. אבל אם אנחנו כן, כנראה שאנחנו בתוך שיח שמנרמל תחושות פנימיות יותר מהסלון המשפחתי שלנו או מקום העבודה שלנו. זה כבר הישג משמעותי.
מצד שני - החוויה של היפר-מפגש-עם-אפשרות-ההגשמה-של-הפנטזיה היא גם דבר מורכב. היא יכולה לגרום לדברים לא כלכך נגישים להרגיש מעבר לפינה. כמו שכל אחד בטינדר מרגיש אולי עוד סווייפ אחד ימינה או שמאלה הוא פוגש את אהבת חייו. פה, הדבר יחסית דומה, לדעתי.
אנחנו יודעים שקשה לייצר אינטרקציה בדסמית מדויקת. צריך להיות תואמים ביכולת להיפגש, במטרות מפגש דומות, בהעדפות, בכימיה ומשיכה, בזה שיהיו תנאים רלוונטים למימוש, ובזה שיהיה תיאום ציפיות מתמשך.
זה לא קורה כל כך מהר. עבור רובנו לפחות.
מצד אחד - מימוש עצמי הוא לממש את כל החלקים בי, ולשאוף לביטוי שלהם. גם הפנטזיות הכי ספציפיות. בלי לפחד מהן. גם אם הדרך לשם קשה, מתסכלת, מייצרת קושי, עלבון. ועוד ועוד.
מצד שני - אולי זה מדרון חלקלק מדי. מה יקרה אם כל אחד מאיתנו ייצמד למיקרו-פנטזיה שאותה ספציפית הוא חייב להגשים כחלק מהביטוי העצמי שלו, אבל פשוט לא יכול/מצליח/רוצה באמת/תכלס מסוגל להגשים? (ומי שמגשים - יופי! תמשיכו ככה). הדיאלוג הפנימי ביני לבין הבלתי מושג, הכמיהה שאף פעם לא תתממש - יכולה להיות סופר הרסנית.
***
יש בכלל קשב באתר הזה לטקסט כל כך ארוך שלא מתוארת בו ולא פנטזיה אחת? לא בטוח.
