סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

דיוק הכאב וטשטוש האושר

לפני שבוע. 14 בנובמבר 2024 בשעה 16:31

יום רביעי, סביב 11:00 בבוקר. צפון איו"ש. שעון חורף. שמש עדינה ומעט עננים.
מוצב צבאי בעמק בין שני הרים. כביש ראשי אחד מתפתל. שומר מנומנם בכניסה. זה תמיד לפני פעילות ואחרי פעילות ובזמן פעילות כך שכולם מפוזרים פה ושם. ובכל מקרה הוא גדול מהדרוש.

בחניה - בין טנדר, האמר ומגוון מאזדות שוכנת יונדאי i10 כחולה.
בין חדרי שינה למשרדים עזובים, מחסן, יביל, מכולה, חדר אוכל ופינת קפה - יש חדר קצת נסתר עם ידית תקינה (לא מובן מאליו), צילינדר ומנעול.
במרכז החדר שולחן גדול וסביבו 4 כיסאות. בצידו כורסה אחת קטנה מדגם צבאי גנרי.
רחוק מהחדר - אני, עם מפתח מחובר לחוט שמחובר ללשונית המכנס. נע ונד.
ובתוך החדר, בדלת נעולה, בכורסה שלצד השולחן יש חבל שמחובר לרגל הימנית קדמית.
החבל מתלפף מעלה ומחובר בקשר כפול לטבעת. הטבעת מחוברת לקולר. הקולר מחובר אליך.
את יושבת על הכורסה בלי בגדים בכלל. מבט ממוקד בידית. ציפייה לממש את ההיות שבך.
הציפייה תתממש.

לפני שבועיים. 6 בנובמבר 2024 בשעה 8:43

מלחמה גדולה בחוץ ומלחמה קטנה בפנים.


את על קצה הספה (כמעט), עירומה (לחלוטין), מחייכת (בהתרסה) כבולה (מספיק).
יש בעיניים שלך כעס שקט ונחוש שלא דורש מילים שיפרשו אותו, הבגדים שלך זרוקים ברמה על השטיח, הגוף שלך בוהק מזיעה (כמנהגנו בכיבוי המזגן).


מי מחליט אם להתיר את החבל או לא?

לפני 5 חודשים. 15 ביוני 2024 בשעה 19:59

התריס חצי פתוח וקרני שמש של אחר צהריים חותכות את הספה לשתים, באלכסון כמעט מושלם. 

את שוכבת עירומה ומקופלת על הרצפה, השמיכה תפוסה תחתייך. נשענת על דופן הספה. רועדת מעט. מקופלת בתנוחה עוברית. 

ירדתי מהספה ואני יושב לצידך. מערסל את הראש שלך אל החזה שלי. כף יד ימין שלי מקיפה את הצוואר שלך ברכות. יד שמאל בין החזה לבטן שלך. 

אני מנסה לעטוף אותך ולהשאיר לך מרחב בו זמנית. קצוות חבל פרומים עוד מקיפים אותך. את בנפילת מתח אחרי שעה וחצי של מאמץ. 

וולווט אנדרגראונד עדיין ברקע. א'ייל בי יור מירור, ריפלקט וואט יו אר.

העיניים שלך עצומות כמעט לגמרי. האור מצליח לחדור דרכן. אני גאה בך. אין קייס יו דונט נואו. 

לפני 5 חודשים. 14 ביוני 2024 בשעה 22:13

לאט לאט לאט

מהסלון, דרך המטבח, לכיוון חדר השינה. שעת לילה מאוחרת. יום לקראת סופו. 

חמישי בערב - 00:30 - חבל מחובר ללשון החגורה שלי.

קשר עבה סביב החגורה, מטר וחצי אורך, צידו השני מחובר לטבעת. הטבעת היא חלק מהקולר. הקולר מחובר אליך. 

אנחנו מסונכרנים בתנועות שלנו ומתקדמים לאותו כיוון בחלל הבית. אני על 2 ואת על 6. אני מוביל ואת משתרכת. מדי פעם הרצועה שלך רפויה ולפעמים נמתחת. קצב ההליכה יישאר זהה. 

את נחושה - וגם אני. זר שיסתכל יגיד שזו השפלה, אבל איך בכלל אפשר להגיד שבן אדם שמממש את עצמו באופן מלא הוא מושפל?

את הוכחת לי כבר שתגיעי לאן שצריך.

באיזה קצב שנדרש. 

הקולר הדוק מאוד על הצוואר שלך.

לפני 5 חודשים. 10 ביוני 2024 בשעה 15:39

10:00 בבוקר, יום חול, בסוף החורף, ביום שעוד יש בו קרירות.
פרסנו מגבת עבורך על הרצפה. וכרית קטנה כדי להקל את המשקל על הברכיים.
אני יושב על הספה ונשען אחורה. כותב בטלפון, ועובר על רשימת משימות.
את מחזיקה אותו עבורי. הוא נשען על המצח שלך והראש שלך, שעטוף במסיכה.
הזין שלי בפה שלך. לאורך דקות ארוכות. הידיים שלך מאזנות את הטלפון שנשען גם על הבטן שלי. כמו מכשיר יפה שממלא את ייעודו. את עירומה לחלוטין ולא רואה כלום. אני רואה אותך.
רק הלשון שלך יכולה לזוז ולברר את הצעד הבא. האצבע המורה ביד ימין שלי נוגעת במסך. אני לא מסתכל עליך בכלל. אני מתבונן בכולך עמוק מאוד-מאוד.

לפני 8 חודשים. 27 בפברואר 2024 בשעה 12:35

פתחתי את הדלת של הדירה ואני רואה אותך מולי, ביום חמישי בשעה 21:00.

לפני 7 דקות קיבלת הודעה עם הנחיות, לפני 5 דקות התפשטת, לפני 3 דקות השארת את הדלת פתוחה ולפני דקה התמקמת.

את על הברכיים, כשהרגליים שלך מקופלות אחורה. שתי הידיים מאחורי הגב, צמודות אחת לשניה ולטוסיק שלך. האצבעות תחובות בין הפלחים.

את מסתכלת עלי ומקבלת את פניי ומראה לי בלי בושה שאת בדיוק איפה שאת רוצה להיות. היד שלי אוחזת חזק בידית. את חשופה מעט למסדרון בזווית הדלת. 

החזה שלך מורם. את גאה בעצמך ונחושה. העיניים שלך מלאות בעוצמה שמהולה במעט מעט חשש, התרגשות, ציפייה. יש לא-נודע שמקיף אותך ולוחץ על הגוף שלך, והוא דרוך ויציב אבל רועד מעט. 

את עירומה מאוד ועל הרצפה מאוד. ואני מתרגש ממך מאוד.

 

לפני 8 חודשים. 25 בפברואר 2024 בשעה 13:16

אנחנו על המיטה שלי, השעה היא בערך 18:00, שעון קיץ. שמש זהובה רכה לקראת שקיעה, ביום שישי. הבצק תופח לאיטו. יש ברקע דיילי מיקס שהתחיל ברג'ינה ספקטור.
את עירומה מאוד וקשורה מאוד. השיער שלך אסוף. הידיים שלך קשורות אחורה, עם קשר אחד באיזור המרפקים ועוד אחד במפרקים. כל רגל שלך קשורה בנפרד אל הידיים המחוברות. הברכיים שלך מקופלות מתוך הקשירה והגוף שלך מתחבר לו לתוך עצמו. את שוכבת על הבטן ואני יושב, נשען על הקיר, עם הרגליים מפושקות מעליך ואל מולך.
את נגעת בי והתאמצת עבורי והעפלת אלי, עם הלשון ועם כל מה שאפשר. את עוד מתנשפת קצת. החבלים כבר מייצרים סימנים קלים ואדמומיות. לחי שמאל שלך נשענת על ירך ימין שלי, ויד ימין שלי מלטפת את השיער שלך ומזיזה את הקצוות מהעיניים, כדי שלא יציקו לך.
הריח של שישי ממלא אותנו והעיניים שלך רכות ומתבוננות, נחות אחרי המאמץ. יש קצת ריר מסביבך על הסדין.
הקרניים חודרות מעט מבעד לחלון ומגיעות אל קצה הגוף שלך, וכמוך גם הן נמתחות קצת ומתאמצות הרבה כדי להגיע למקום בו הן רצויות.
אנחנו קרובים.

לפני 9 חודשים. 22 בפברואר 2024 בשעה 8:43


חמש דקות לפני תחילת הזום, כשכבר שלחתי את ההזמנה לכולם וסידרתי את הוירטואל באקגראונד עם הטשטוש החלקי, כשהיא כבר מתמקמת ופורשת את השמיכה, היא אומרת לי כמעט בדרך אגב - "אה, אני חושבת שהיום זו תהיה הפעם האחרונה. מיציתי. אתה בטח מבין, לא? כאילו, בכל זאת".
-פעם אחרונה.. מה.. של.. של זה? של השלנו?
"כן, זה כבר לא מדויק לי. אני יודעת שאני מצליחה להסתיר את זה יפה. אני גם נהנית, נהנית לשמוע את השיחות שלך. ועדין".

***

לפני בערך 7 חודשים, אחרי הסיוט הקבוע של הודעות-טיזינג-ראשונות-גישוש-קדימה-אחורה-קפה-מפגש-סשן יצרנו לעצמנו תבנית. היינו נפגשים בערך אחת לשבוע, אולי שבוע וחצי. אצלה. אני הייתי מביא פריט אחד חשוב שהיה קריטי לאופי המפגש המתהווה בינינו - מגש ללפטופ. באחת משיחות הלילה הראשונות סיפרתי לה כמה זה כיף לי לראות נשלטת מדויקת, ממושמעת, חדורת מטרה וטוטאלית. "כמו איזה פסל שפיסלת, והנה הוא מונח שם עבורך".
לחצתי על איזה כפתור שם, מבלי לדעת, וחיש מהר היא ניגשה אל המדף, נברה בין כל המילים, הדימויים, החלומות והחשקים ובחרה - "את זה".
"אני לא כל כך רוצה עכשיו מיניות סוערת, ולא רוצה שיאים, ולא קשירות ל4 קצוות, ולא קולר ולא את כל הבלאגן הזה. אבל להיות פסל, סטטי, מונח - זה אין לי בעיה. בימים טובים גם בלי בגדים. לא סתם פסל, הפסל שלך".
התלבטתי אם זו פשרה עבורי או דוקא לא, אבל שחקן טוב עובד תמיד ביחס לקלפים שיש לו, ולא ביחס לאלה שהיה רוצה לקבל. אז עניתי כמובן שאין בעיה, אבל שתבין שאם זה מה שילך בינינו, אז זה יקרה תוך כדי החיים עצמם. זה לא שהיא תהיה פסל ואני פשוט אבהה בה בלי הפסקה. "ברור, למה שאני ארצה שתבהה בי בלי הפסקה? תעשה מה שאתה בינתיים, כשאתה נוכח שם. אחרת זה סתם מוזר".
אין ספק שניתנה לנו הפריבילגיה היפה למתוח את גבולות המילה 'מוזר'.

עבורי זו הייתה פסגת ההתגשמות של היום יום הבדסמי. האמיתי. בלי כל המסיכות המזויפות והטיזינג המקדים. פשוט החיים עצמם. הייתי מגיע אליה לדירה (העובדה שעבדה רק מהבית בתרגום מסמכים עזרה מאוד). מפטפטים קצת, אני מכין אספרסו (הייתה לה מכונה שטוחנת את הפולים, רק בשביל זה היה שווה לי), והיא הפוך.
בשלב מסוים הייתה פורסת את השמיכה במרכז הסלון. מתלבשת יותר או פחות (זה היה מחוץ לתחום הסמכות שלי, אף פעם לא ניסיתי להשפיע, אם כי ההנאה שלי מנקודות ההיעדר הייתה גלויה וברורה, על אף הנסיונות שלי), ומתמקמת בתור פסל מושלם וטוטאלי, שלא זז, לפרק זמן אקראי שלעולם לא ירד מ45 דקות. והמשיך בשיאו עד בערך שעה ועשרים.
אני לא הייתי נוגע בה. היא לא הייתה מסתכלת עלי. לפעמים תהיתי מי מאיתנו שולט במי, והאם אני, שתופס את עצמי לרוב כסובייקט מאוד, בעצם רק אובייקט שעליו היא יכולה להקרין את רצונות ההתפסלות שלה, ההישלטות ללא שולט ממשי, הקיפאון שמתממש רק לאור מישהו אחר שמממש אותו.
בשלב מסוים למדתי לשחק יפה עם הקלפים האלה.
די מהר הבנתי שחשוב לי גם לשמור על הפרודקטיביות שלי לצד ההנאה, והייתי מתאם איתה במיוחד לימים שבהם היו לי 2-3 שיחות זום אחת ליד השניה. גם ככה שנאתי את הרגעים האלה בשבוע, אז אם ניתנה לי האפשרות. למה לא.
התחלתי משיחות הזום הזניחות, אלה שבהן רוב הזמן אני יושב ושותק ורק מדי פעם מוסיף משפט לסיכום או נותן כמה נקודות מנחות. אני הייתי יושב על הספה, המגש לפטופ על הברכיים ועליו המחשב. היא הייתה מונחת בדיוק מעל המסך. כך שאפילו לא היה צריך להסיט מבט מהשיחה. לאט לאט הרשתי לעצמי למקם אותה מולי (או את עצמי מולה) גם בשיחות החשובות יותר, אלה שאני מוביל. שאני קובע את הטון, שיש משמעות ממשית לאופן בו יסתיימו. הרגשתי שהיותה שם נוסך בי עוצמה שקטה, ביטחון עצמי גבוה ומדייק את הדרך שלי, מה שהקרין דברים חיוביים על נוכחותי בפגישה. כאמור, ווין-ווין.
היא כמובן הפכה עם הזמן למומחית של מקום העבודה שלי. הייתי תמיד עם הרמקול פתוח וללא אוזניות. לפעמים, אחרי שחזרה לזוז, היינו מנתחים את השיחה ואת מה שאמרתי בה.
היו לנו 3 תנוחות, בכל פעם בוחרים אחת מהן. התנוחה לא משתנה בזמן המפגש. והיא פסל. טוטאלי. בלי שום תזוזה. יום אחרי יום ההולדת שלי, כשנפגשנו, היא הזמינה אותי (מראש) לבחור מתנה. ביקשתי ממנה לענוד את הגאג האהוב עלי, הפתוח. היא הסכימה מהר באופן מפתיע, ובאותו יום זכיתי לפסל מרייר ועדין ממושמע עד מאוד.
זו באמת הייתה פסגת היום יום של הבדסמ. הוא היה כל כך גולמי, חשוף, נטול זוהר והתרגשות. הוא היה בדס''מ של 11:30 בבוקר של יום עבודה. והיה ממכר בצורה בלתי רגילה. היו כמה משחקים קטנים, תוספות קטנות, דיוקים עדינים שהיו מתרחשים בזמן השעה הזאת שלנו. נשמור אותם לסיפור אחר.

***

"את מרגישה שזה לא מדויק לך? רוצה שננסה לדייק ביחד? שנשנה? שנתאים?"
-האמת שלא כל כך. נהניתי מאוד. אבל אני חושבת שאני במקום של לסיים, לעבור הלאה.
בניגוד לקשרים וניליים, שלפעמים פשוט עולים על טייס אוטומטי לעבר התמצקותם, התקבעותם וקרישתם הסופית, בחוויה בדסמית טהורה תמיד יגיע הקונפליקט. תמיד. וכדאי להתכונן אליו.
הקלף שעמדת לשחק בו הופך ללא רלוונטי. ועדין כשהוא מגיע - אתה לא קר רוח כמו שרצית להיות.
"אממ. אוקי. בסדר. כאילו, לי יש כל מיני מחשבות על איך ומה אפשר לשנות ולהתאים. אבל לגמרי מה שתרצי".
ככה נראית פאתטיות, בהתגלמותה ובגמגומה. וכל זה כשהזום עומד להתחיל.
כל בעלים יודע שכשגור(ת) הכלבים בורח(ת), לא תמיד כדאי לרדוף אחריו מהר מהר. לפעמים עדיף להשאיר קערה במקום בולט. והיו לי כמה טריקים קטנים בשרוול, כאלה שבעוד זום משמים הייתי שולף (מכבה את המצלמה ל5 דקות, בתור התחלה). אבל בזום הזה - לא לא. הוא חשוב באמת, ואני מוביל שם את הטמפרטורה והמקצב של השיחה. תקלה קטנה שלי תוביל למציאות לא רצויה בכלל.
ניערתי את עצמי ניעור קל. אמרתי בוקר טוב לכל הנכנסים, ושעוד רגע נתחיל. כיביתי את המצלמה. הנחתי את המחשב בצד. היא התמקמה בתור הפסל שהיא. הפעם על הברכיים, כשהידיים צמודות אחורה, החזה מונף למעלה והפה פעור.
בהיתי בה לעוד דקה ארוכה, ארוכה.
ארוכה.
כשהמראה שכבר היה לי כמעט מובן מאליו, כמעט שיגרה, הלך פתאום והתרחק ממני עוד בעודו נוצק במרחב.
היא פסל, והיא כבר לא זזה, והזום עומד להתחיל.
ואני מלא בתאווה מתפרצת שאף פעם לא הרגשתי ככה מולה. תמיד התגאתי בפני עצמי על כמה שאני אסוף, מדויק, מדוד. עד כמה פה הבדסמ הוא לא שולחן עמוס באוכל מבולגן וקר, אלא מנה אחת, תמציתית, מוגשת במשורה, נוכחת. טעימה עד כאב.

אני מתקרב אליה, יורד אליה אל השמיכה. בוהה בה מקרוב, הכי קרוב שהסתכלתי. לוחש - "את הפסל הכי יפה והדבר הכי אמיתי שראיתי בחיים, שחוויתי בחיים. זה הכי אמיתי איתך, אני הכי אני ואת הכי את. אין דבר שאני יותר אוהב מלהיות בנוכחות שלך, במרחב שלך, בלפסל אותך, בחוט שמקשר בינינו".
היא מחייכת חיוך קטן
ואומרת
כמעט בדממה
בתדר עדין שרק פסל יכול לפלוט - "יש לך שעה להוכיח. בהצלחה".

לפני 9 חודשים. 21 בפברואר 2024 בשעה 12:53

היא הגיעה 5 דקות בדיוק לפני השעה שבה קבענו, והרגשתי שהופתעה קצת לראות אותי יושב בשולחן שמול הכניסה, ישירות מולה, ככה פתאום. אוהב תמיד להקדים לרגעים הראשוניים האלה, לא לבוא עם כרטיס החנייה ביד, כשבדיוק חיפשתי והסתובבתי ברחוב. אוהב להזיז הצידה את ההודעות והשיחות האחרונות ולמקד את עצמי בסיטואציה. לכנס את עצמי למין תדר עדין של נוכחות מעורבבת עם רעב קל – למשהו להכניס לפה, אבל בעיקר לשליטה. מרומזת, מרוחקת, סמלית. מהוססת? לא, לא מהוססת, אני לא אוהב להסס בכלל. למדתי שעדיף לי תמיד לעשות עוד צעד קדימה, לנוע עוד לעבר זה-שאליו-אני-מייחל. לתקן את הסטיות בדרך תוך כדי. משהו בין שכנוע עצמי לא מבוסס לבין אמונה בשקל גרם לי להגיד לה – מחר בערב, מרכז העיר, בר, יהיו מספר הנחיות. 

 

לשמחתי הרבה היא מגיעה עם השיער השחור שלה אסוף מאוד והשפתיים אדומות מאוד. ביקשתי ממנה להצמיד את עצמה-לעצמה בבגדים הכי הרבה שאפשר. המדד היה שכשתפנה אלי את הגב, במיקוד קל, אוכל לראות את קווי המיתאר של הפלאג. עוד לפני שהיא מתיישבת אני מחייך אליה, מסמן סיבוב קל עם האצבע. ממקד. היא מסתובבת ומסתכלת בנייד כדי לא להסביר. אני רואה אותו. זה נעים. זה קצת שלי, וזה קצת מרגש.  

 

לא לשמחתי הרבה, ברגע שהורדתי את הראש מהפלאג ראיתי שהיא לא הגיעה עם העקבים הגבוהים שביקשתי, ונראה שאפילו עשתה מאמץ לעשות את ההיפך המופגן, עם נעליים שטוחות לגמרי. מיקדתי את האישונים והעיניים הצטמצמו סביבן, מנסה לדייק לעצמי את המסר שקיבלתי.  

 

לא שאלתי או אמרתי על זה כלום. השליטה הלקראתית הראשונית, העדינה הזאת, היא תמיד חבל דק מאוד ורעוע. תמשוך בו יותר מדי – יקרע והכל יקרוס. תרפה אותו – יתבלגן וייכרך סביב משהו אחר, וכבר לא ישמש אותך לכלום. 

ניסיתי כל הזמן לאחוז בחבל במידה המדוייקת. היא הזמינה יין אדום וחייכה דמיינתי את הליפסטיק שלה מרוח, רטוב ומבולגן על הפנים אחרי הפשטת האלגנטיות המתבקשת שתקרה, אני מקווה, עוד כך וכך מפגשים, כוסות יין אדום ובתי קפה. 

 

10 דקות לתוך השיחה היא מפטירה כבדרך אגב "אה כן, חשוב לי להגיד ברגע הזה - ואני אשמח שנמשיך לשבת שנינו – אני לא אשלט על ידך. לא יהיה פה קשר של אילוף. כן מיני, אולי, אם נרגיש, קבוע יותר או מזדמן פחות. לא קשר שליטה". 

 

הברכיים שלי מתדהקות קצת לעצמן, מעל השולחן אני מנסה בהצלחה חלקית לשמור על עצמי רגיל ורגוע. מתחת אני כבר מרגיש את עצמי נדרך. "משהו באנרגיות שלנו לא בדיוק תואם. משהו בסיטואציה לא ממש תופס אותי. תבין, יש רטיבות שמגיעה או לא. יש צמרמורת קלה שעוברת או שנתקעת בדרך. אני לא אוריד את עצמי על 4 עבור כל אחד חמוד שעובר בדרך. הרי לא תצפה שאתן לכל אחד לפסל אותי לפסל בסלון שלו, להוליך אותי ברצועה, לדרוש ממני את ההיחשפות הכי עמוקה שלי. לא לא. זה שמור מאוד, ויישאר שמור נכון לעכשיו. או שהזיק מופיע או שלא". 

למדתי פעם שברגעים כאלה, כל מאבק נידון מראש לכישלון, וכל נסיון לקחת את השליטה בכוח, במניפולציה או (הכי גרוע) בתחינה – הוא פעולה שהפסדה טמון בה מהרגע הראשון.  

 

שנינו לא מאמינים ל"בסדר גמור" שלי, אבל השיחה ממשיכה. דיברנו על ספר שקראה, הטיול הארוך שבו הייתי. על רגעים יפים של שליטה ועל הפגיע וּת שהיא דורשת. הופתעתי שנהניתי ככה מהשיחה גם בצל האכזבה אבל נו, אנחנו כבר שם ויש כבר כוסות יין (שלי היה לבן).  

אני מציע לה טרמפ חזרה הביתה, מה שמייצר עבורנו 20 דקות אחרונות המשך שיחה, בשלב זה על נקודות מעצבות בעבר, סרטים מעניינים בהווה ופחדים מובלעים בעתיד. כל אנרגיה בדסמית-שליטתית נעלמה לגמרי.  

אנחנו עומדים ברמזור, והיא מניחה רגל אחת על הדשבורד, והשניה על הדלת. אני תוהה אם זה קשור לפלאג ש-ככל שידוע לי-עוד מחובר שם. אומר לה שתמיד מפחיד אותי כשהרגליים ככה למעלה, כי במקרה של תאונה-חלילה הנזק הרבה יותר גדול. "צריך לקבע את הגוף כמה שיותר לרכב עצמו, לשבת בדיוק כמו שהתכוונו שנשב. ישר, טוסיק לאחור, רגליים באיזור שלהן. ידיים בצידי הגוף. תיישרי את עצמך עוד קצת, ותסדרי את גב המושב ככה שיהיה בדיוק בגובה שלך. את יכולה להתאים גם את המיקום של החגורה". היא לא מגיבה, כועסת עלי שפתאום נהייתי רשמי ומעצבן, ונשימה-נשיפה מלאה ננשפת עלי. בזווית העין אני רואה שכל המלצה שנתתי נענתה בחזרה ושכל הנחייה בוצעה בצורה מדוייקת. כולל התאמת החגורה. בלי מילים וללא התייחסות. אנחנו ממשיכים לנסוע ובפנייה שמובילה לרחוב שלה, ברמזור ירוק עם פנייה שמאלה שלנו, רכב שהמשיך ישר באדום חותך אותנו. אני מתחיל את הפנייה ואז בולם במהירות, לוחץ על הבלם ומסיט את ההגה לכיוון האי תנועה. אנחנו נמשכים קדימה ואז ניתחים אחורה על הכיסא, יד ימין שלי באופן אוטומטי מסוככת עליה. שנינו פולטים זעקה קלה של בהלה. הרכב הסיט את ההגה גם הוא והמשיך בנתיב באדום.   

 

אני שואל אם הכל בסדר ולא מקבל תשובה. עוצר בבית מספר 20, מחייך לסיום ורואה אותה יושבת, בלי תזוזה, כשהראש מוצמד לגב הכיסא, יד ימין נמצאת על מנח הדלת באופן מושלם והרגליים במקומן. היא לא זזה.  

"הכל בסדר? זה בגלל הבלימה? קיבלת מכה איפשהו?" 

-לא קיבלתי שום מכה 

"נבהלת? הבלימה יצרה לחץ?" 

-לא. בקושי הרגשתי אותה. הייתה צמודה עם החגורה לגב הכיסא. 

"מעולה. טוב, היה כיף. ו.. מי יודע." 

היא לא זזה, ולא מוציאה הגה מהפה. המבט שלה ממוקד קדימה. החגורה לא זזה. היד על המנח. אני לא מבין. "קרה משהו?" –לא. הכל בסדר. יש חיוך שמובלע שם, הפעם מסוג אחר, עם זיק קטן שמשתקף בעין.

אני שותק מולה. אני רואה את העיניים שלה זזות בין החגורה, הידיים, הרגליים. הן מובילות אותי גם לגב הכיסא. היא הקפיאה את עצמה על המושב, בהתאם להנחיות שלי. 

"אני אזוז רק כשתגיד לי, אדוני".

לפני שנה. 13 במרץ 2023 בשעה 7:26

אנשים מסביבנו (ואולי אנחנו) חיים את כל החיים שלהם עם הדחקה. עם פנטזיה שאותה לא מממשים. 

אולי פנטזיה מינית, אולי רגשית, אולי על לרצות לגור בחוות בודדים בפינלנד או על לפתח תחביב חדש. לא ניכנס פה לפסיכואנלטיקה בשקל, אבל אני חושב שרגשות מיניים מודחקים, או פנטזיות שמנסים לדחוף באחורה לתת מודע (אף פעם בלי הצלחה) - זה כבר משהו שיכול לגרום לבלאגן רציני בראש.

חודשים ארוכים שעוברים בחווית החמצה. פספוס. היעדר הגשמה עצמית. חוויה של חוסר כנות עם עצמנו. כזה.

***

יש לפסיכולוג ארין נוימן ספר בשם 'פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש'. הוא אומר שם - כולנו מדחיקים. הדחקה זה נסיון לקחת את מה שידוע ובאופן מודע להסתיר אותו.

בשלב מסויים נוצרת גם 'הדחייה'. המוח, בתור מנגנון הגנה פסיכולוגי, לוקח דברים ודוחף אותם בכוח למאחורה. לתת מודע. ואז נוצר צד הצל. (קצת שונה מהצל של קרל יונג). צד הצל הוא התרחשות סוערת פנימית לא מודעת של רגשות, תחושות, רצונות ופחדים, שבהיעדר מימוש או ביטוי במודע יכולים להתפתח לאלמנט הרסני עבור הנפש.

***

בצלאל סמוטריץ' בראיון מדהים ב2016 - "גם לי יש פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש". https://www.mako.co.il/news-military/politics-q3_2016/Article-1cd149beff72751004.htm

ככה, אמר בכנות את מה שעובר לכולם בראש. נו. בסדר. רוצים - אז רוצים. גם אני רוצה ולא יכול. אלה החיים. יש פנטזיות והן נשארות תקועות בראש.

***

בסדרה של גווינית' פאלטרו, על מיניות נשית בעיקר, מגיעה חוקרת פנטזיות שאומרת ככה: לכולנו יש פנטזיות מיניות 'חורגות'. רוב האנשים רוצים להיקשר, ויודעים לדווח על זה באופן מודע. קחו את הפנטזיות שלכם, תהיו מודעים אליהן, תחבקו, תיגשו בזהירות להגשים חלק וקחו את זה בחשבון, וזה בסדר, שחלק לא ימומשו לעולם. זה בסדר לנהל דיאלוג פנימי בראש עם פנטזיה שלעולם לא תתממש וזה בסדר להגיד - זה לא יקרה אף פעם, אבל זה קיים בראש שלי. וזה בסדר.

***

השיח המיני שקיים היום, המועדונים והליינים, האתר הזה, קבוצות הפייסבוק למיניהן - כולן מאפשרים לגעת בפנטזיה. לא תמיד לכולם, לא תמיד כל פנטזיה, לא תמיד כל מימוש פנימי מוצא אור. אבל אם אנחנו כן, כנראה שאנחנו בתוך שיח שמנרמל תחושות פנימיות יותר מהסלון המשפחתי שלנו או מקום העבודה שלנו. זה כבר הישג משמעותי.

מצד שני - החוויה של היפר-מפגש-עם-אפשרות-ההגשמה-של-הפנטזיה היא גם דבר מורכב. היא יכולה לגרום לדברים לא כלכך נגישים להרגיש מעבר לפינה. כמו שכל אחד בטינדר מרגיש אולי עוד סווייפ אחד ימינה או שמאלה הוא פוגש את אהבת חייו. פה, הדבר יחסית דומה, לדעתי. 

אנחנו יודעים שקשה לייצר אינטרקציה בדסמית מדויקת. צריך להיות תואמים ביכולת להיפגש, במטרות מפגש דומות, בהעדפות, בכימיה ומשיכה, בזה שיהיו תנאים רלוונטים למימוש, ובזה שיהיה תיאום ציפיות מתמשך. 

זה לא קורה כל כך מהר. עבור רובנו לפחות. 

מצד אחד - מימוש עצמי הוא לממש את כל החלקים בי, ולשאוף לביטוי שלהם. גם הפנטזיות הכי ספציפיות. בלי לפחד מהן. גם אם הדרך לשם קשה, מתסכלת, מייצרת קושי, עלבון. ועוד ועוד.

מצד שני - אולי זה מדרון חלקלק מדי. מה יקרה אם כל אחד מאיתנו ייצמד למיקרו-פנטזיה שאותה ספציפית הוא חייב להגשים כחלק מהביטוי העצמי שלו, אבל פשוט לא יכול/מצליח/רוצה באמת/תכלס מסוגל להגשים? (ומי שמגשים - יופי! תמשיכו ככה). הדיאלוג הפנימי ביני לבין הבלתי מושג, הכמיהה שאף פעם לא תתממש - יכולה להיות סופר הרסנית.

***

יש בכלל קשב באתר הזה לטקסט כל כך ארוך שלא מתוארת בו ולא פנטזיה אחת? לא בטוח.