דיוק הכאב וטשטוש האושר

אנחנו על המיטה שלי, השעה היא בערך 18:00, שעון קיץ. שמש זהובה רכה לקראת שקיעה, ביום שישי. הבצק תופח לאיטו. יש ברקע דיילי מיקס שהתחיל ברג'ינה ספקטור.
את עירומה מאוד וקשורה מאוד. השיער שלך אסוף. הידיים שלך קשורות אחורה, עם קשר אחד באיזור המרפקים ועוד אחד במפרקים. כל רגל שלך קשורה בנפרד אל הידיים המחוברות. הברכיים שלך מקופלות מתוך הקשירה והגוף שלך מתחבר לו לתוך עצמו. את שוכבת על הבטן ואני יושב, נשען על הקיר, עם הרגליים מפושקות מעליך ואל מולך.
את נגעת בי והתאמצת עבורי והעפלת אלי, עם הלשון ועם כל מה שאפשר. את עוד מתנשפת קצת. החבלים כבר מייצרים סימנים קלים ואדמומיות. לחי שמאל שלך נשענת על ירך ימין שלי, ויד ימין שלי מלטפת את השיער שלך ומזיזה את הקצוות מהעיניים, כדי שלא יציקו לך.
הריח של שישי ממלא אותנו והעיניים שלך רכות ומתבוננות, נחות אחרי המאמץ. יש קצת ריר מסביבך על הסדין.
הקרניים חודרות מעט מבעד לחלון ומגיעות אל קצה הגוף שלך, וכמוך גם הן נמתחות קצת ומתאמצות הרבה כדי להגיע למקום בו הן רצויות.
אנחנו קרובים.