חמש דקות לפני תחילת הזום, כשכבר שלחתי את ההזמנה לכולם וסידרתי את הוירטואל באקגראונד עם הטשטוש החלקי, כשהיא כבר מתמקמת ופורשת את השמיכה, היא אומרת לי כמעט בדרך אגב - "אה, אני חושבת שהיום זו תהיה הפעם האחרונה. מיציתי. אתה בטח מבין, לא? כאילו, בכל זאת".
-פעם אחרונה.. מה.. של.. של זה? של השלנו?
"כן, זה כבר לא מדויק לי. אני יודעת שאני מצליחה להסתיר את זה יפה. אני גם נהנית, נהנית לשמוע את השיחות שלך. ועדין".
***
לפני בערך 7 חודשים, אחרי הסיוט הקבוע של הודעות-טיזינג-ראשונות-גישוש-קדימה-אחורה-קפה-מפגש-סשן יצרנו לעצמנו תבנית. היינו נפגשים בערך אחת לשבוע, אולי שבוע וחצי. אצלה. אני הייתי מביא פריט אחד חשוב שהיה קריטי לאופי המפגש המתהווה בינינו - מגש ללפטופ. באחת משיחות הלילה הראשונות סיפרתי לה כמה זה כיף לי לראות נשלטת מדויקת, ממושמעת, חדורת מטרה וטוטאלית. "כמו איזה פסל שפיסלת, והנה הוא מונח שם עבורך".
לחצתי על איזה כפתור שם, מבלי לדעת, וחיש מהר היא ניגשה אל המדף, נברה בין כל המילים, הדימויים, החלומות והחשקים ובחרה - "את זה".
"אני לא כל כך רוצה עכשיו מיניות סוערת, ולא רוצה שיאים, ולא קשירות ל4 קצוות, ולא קולר ולא את כל הבלאגן הזה. אבל להיות פסל, סטטי, מונח - זה אין לי בעיה. בימים טובים גם בלי בגדים. לא סתם פסל, הפסל שלך".
התלבטתי אם זו פשרה עבורי או דוקא לא, אבל שחקן טוב עובד תמיד ביחס לקלפים שיש לו, ולא ביחס לאלה שהיה רוצה לקבל. אז עניתי כמובן שאין בעיה, אבל שתבין שאם זה מה שילך בינינו, אז זה יקרה תוך כדי החיים עצמם. זה לא שהיא תהיה פסל ואני פשוט אבהה בה בלי הפסקה. "ברור, למה שאני ארצה שתבהה בי בלי הפסקה? תעשה מה שאתה בינתיים, כשאתה נוכח שם. אחרת זה סתם מוזר".
אין ספק שניתנה לנו הפריבילגיה היפה למתוח את גבולות המילה 'מוזר'.
עבורי זו הייתה פסגת ההתגשמות של היום יום הבדסמי. האמיתי. בלי כל המסיכות המזויפות והטיזינג המקדים. פשוט החיים עצמם. הייתי מגיע אליה לדירה (העובדה שעבדה רק מהבית בתרגום מסמכים עזרה מאוד). מפטפטים קצת, אני מכין אספרסו (הייתה לה מכונה שטוחנת את הפולים, רק בשביל זה היה שווה לי), והיא הפוך.
בשלב מסוים הייתה פורסת את השמיכה במרכז הסלון. מתלבשת יותר או פחות (זה היה מחוץ לתחום הסמכות שלי, אף פעם לא ניסיתי להשפיע, אם כי ההנאה שלי מנקודות ההיעדר הייתה גלויה וברורה, על אף הנסיונות שלי), ומתמקמת בתור פסל מושלם וטוטאלי, שלא זז, לפרק זמן אקראי שלעולם לא ירד מ45 דקות. והמשיך בשיאו עד בערך שעה ועשרים.
אני לא הייתי נוגע בה. היא לא הייתה מסתכלת עלי. לפעמים תהיתי מי מאיתנו שולט במי, והאם אני, שתופס את עצמי לרוב כסובייקט מאוד, בעצם רק אובייקט שעליו היא יכולה להקרין את רצונות ההתפסלות שלה, ההישלטות ללא שולט ממשי, הקיפאון שמתממש רק לאור מישהו אחר שמממש אותו.
בשלב מסוים למדתי לשחק יפה עם הקלפים האלה.
די מהר הבנתי שחשוב לי גם לשמור על הפרודקטיביות שלי לצד ההנאה, והייתי מתאם איתה במיוחד לימים שבהם היו לי 2-3 שיחות זום אחת ליד השניה. גם ככה שנאתי את הרגעים האלה בשבוע, אז אם ניתנה לי האפשרות. למה לא.
התחלתי משיחות הזום הזניחות, אלה שבהן רוב הזמן אני יושב ושותק ורק מדי פעם מוסיף משפט לסיכום או נותן כמה נקודות מנחות. אני הייתי יושב על הספה, המגש לפטופ על הברכיים ועליו המחשב. היא הייתה מונחת בדיוק מעל המסך. כך שאפילו לא היה צריך להסיט מבט מהשיחה. לאט לאט הרשתי לעצמי למקם אותה מולי (או את עצמי מולה) גם בשיחות החשובות יותר, אלה שאני מוביל. שאני קובע את הטון, שיש משמעות ממשית לאופן בו יסתיימו. הרגשתי שהיותה שם נוסך בי עוצמה שקטה, ביטחון עצמי גבוה ומדייק את הדרך שלי, מה שהקרין דברים חיוביים על נוכחותי בפגישה. כאמור, ווין-ווין.
היא כמובן הפכה עם הזמן למומחית של מקום העבודה שלי. הייתי תמיד עם הרמקול פתוח וללא אוזניות. לפעמים, אחרי שחזרה לזוז, היינו מנתחים את השיחה ואת מה שאמרתי בה.
היו לנו 3 תנוחות, בכל פעם בוחרים אחת מהן. התנוחה לא משתנה בזמן המפגש. והיא פסל. טוטאלי. בלי שום תזוזה. יום אחרי יום ההולדת שלי, כשנפגשנו, היא הזמינה אותי (מראש) לבחור מתנה. ביקשתי ממנה לענוד את הגאג האהוב עלי, הפתוח. היא הסכימה מהר באופן מפתיע, ובאותו יום זכיתי לפסל מרייר ועדין ממושמע עד מאוד.
זו באמת הייתה פסגת היום יום של הבדסמ. הוא היה כל כך גולמי, חשוף, נטול זוהר והתרגשות. הוא היה בדס''מ של 11:30 בבוקר של יום עבודה. והיה ממכר בצורה בלתי רגילה. היו כמה משחקים קטנים, תוספות קטנות, דיוקים עדינים שהיו מתרחשים בזמן השעה הזאת שלנו. נשמור אותם לסיפור אחר.
***
"את מרגישה שזה לא מדויק לך? רוצה שננסה לדייק ביחד? שנשנה? שנתאים?"
-האמת שלא כל כך. נהניתי מאוד. אבל אני חושבת שאני במקום של לסיים, לעבור הלאה.
בניגוד לקשרים וניליים, שלפעמים פשוט עולים על טייס אוטומטי לעבר התמצקותם, התקבעותם וקרישתם הסופית, בחוויה בדסמית טהורה תמיד יגיע הקונפליקט. תמיד. וכדאי להתכונן אליו.
הקלף שעמדת לשחק בו הופך ללא רלוונטי. ועדין כשהוא מגיע - אתה לא קר רוח כמו שרצית להיות.
"אממ. אוקי. בסדר. כאילו, לי יש כל מיני מחשבות על איך ומה אפשר לשנות ולהתאים. אבל לגמרי מה שתרצי".
ככה נראית פאתטיות, בהתגלמותה ובגמגומה. וכל זה כשהזום עומד להתחיל.
כל בעלים יודע שכשגור(ת) הכלבים בורח(ת), לא תמיד כדאי לרדוף אחריו מהר מהר. לפעמים עדיף להשאיר קערה במקום בולט. והיו לי כמה טריקים קטנים בשרוול, כאלה שבעוד זום משמים הייתי שולף (מכבה את המצלמה ל5 דקות, בתור התחלה). אבל בזום הזה - לא לא. הוא חשוב באמת, ואני מוביל שם את הטמפרטורה והמקצב של השיחה. תקלה קטנה שלי תוביל למציאות לא רצויה בכלל.
ניערתי את עצמי ניעור קל. אמרתי בוקר טוב לכל הנכנסים, ושעוד רגע נתחיל. כיביתי את המצלמה. הנחתי את המחשב בצד. היא התמקמה בתור הפסל שהיא. הפעם על הברכיים, כשהידיים צמודות אחורה, החזה מונף למעלה והפה פעור.
בהיתי בה לעוד דקה ארוכה, ארוכה.
ארוכה.
כשהמראה שכבר היה לי כמעט מובן מאליו, כמעט שיגרה, הלך פתאום והתרחק ממני עוד בעודו נוצק במרחב.
היא פסל, והיא כבר לא זזה, והזום עומד להתחיל.
ואני מלא בתאווה מתפרצת שאף פעם לא הרגשתי ככה מולה. תמיד התגאתי בפני עצמי על כמה שאני אסוף, מדויק, מדוד. עד כמה פה הבדסמ הוא לא שולחן עמוס באוכל מבולגן וקר, אלא מנה אחת, תמציתית, מוגשת במשורה, נוכחת. טעימה עד כאב.
אני מתקרב אליה, יורד אליה אל השמיכה. בוהה בה מקרוב, הכי קרוב שהסתכלתי. לוחש - "את הפסל הכי יפה והדבר הכי אמיתי שראיתי בחיים, שחוויתי בחיים. זה הכי אמיתי איתך, אני הכי אני ואת הכי את. אין דבר שאני יותר אוהב מלהיות בנוכחות שלך, במרחב שלך, בלפסל אותך, בחוט שמקשר בינינו".
היא מחייכת חיוך קטן
ואומרת
כמעט בדממה
בתדר עדין שרק פסל יכול לפלוט - "יש לך שעה להוכיח. בהצלחה".