דיוק הכאב וטשטוש האושר

מתי יותר מרגישים,

לפני, תוך כדי או אחרי?

ומה יותר אמיתי

זיכרון העתיד

ההווה המטושטש

או העבר הנוסטלגי?

כי הנוסטלגיה כידוע רעל

ועתיד כהרגלו שביר

ורק ההווה

רק רק ההווה

רק הוא הינו. 

נניח ונוצר קשר עין

נניח והוגנב המבט

ואם במקרה היד הושטה 

וגם אם לא

ואם טיפת-זיעה-שאיננה-תוצאה-של-מאמץ-ספורטיבי נצפתה במורד

והיה ונאמרה מילה , או פקודה, או תחינה

האם היו הם שם?

האם דיברו?

האם שניהם יחד או שתי נפשות לחוד?

רק טיפת-הזיעה-שאינה תדע.

ואלמלא בפינת החדר

ברק הבגד השתקף

היה אפשר בכלל לשכוח

או גרוע מזה,

פשוט לא לשים לב

ורק קריאה רפה

מהוססת

מייחלת

מבעד לשקשוק המתכות

הצטרפה לברק באומרה

כאן חיים.

למען מה החבל?

מה הוא בין שניהם?

מקרב או מרחיק

מתחיל או מפסיק

סמל שטחי או דבר מעמיק

ומה הם בלתו? ומי הם איתו?

ומה הדבר שאליו הוא כמה?

ואם ייעלם החבל

האם יעלמו הם?

כי ביאליק אמר

הוא אמר וידע.

אהבה התלויה בדבר-

בטל הדבר, בטלה האהבה.

מבטי, מבטך, קרן אור דקה.

עצמות הלחיים מתעגלות ברגע של עונג

שמקדים בשניה אחת את 

טיפת הזיעה

כיפוף הברך

החור הנפער

ועוצמת החום המתפשטת

יש בכלל מישהו בעולם שיותר חי עכשיו משנינו?

רגע לפני שהפקודה ניתנת

לשניהם ברור

הם חיים

במקום שאת אוהבת
צריכים לפנות את הרהיטים מן החדר.

את כל האילנות וההרים והימים
מן העולם כי צר.

אם את מחייכת,
מתעייפים הרעיונות הרציניים.

בלילה שותקים ההרים לידך,
בבוקר החול הולך איתך לים.

אם את עושה לי דברים טובים
כל התעשיות הכבדות נסגרות.

- יהודה עמיחי -

רחל

//

וּבְכֵן – הַדְּרוֹר.  הָאֲזִקִּים הַלָּלוּ,

אֲשֶׁר עָמְדוּ בִּפְנֵי גַרְזֶן-הַמַּשְׂטֵמָה –

מַשּׂוֹר הַשִּׁעֲמוּם נִסֵּר קִמְעָה קִמְעָה...

וּבְכֵן – הַקֵּץ, אֵלָיו הִתְגַּעְגֵּעַ

וּמִפָּנָיו יָרֹא בַּסֵּתֶר, וְהַלֵּב

אֵינֶנּוּ שָׂשׂ, אִם גַּם לֹא עוֹד עָצֵב.

כ"ט טבת, תרפ"ט

זה מענין.

מה קורה כשבן אדם בוחר לאהוב וכשבן אדם אחר בוחר שיאהבו אותו.

ומענין לשאול האם אפשר לאהוב מבלי להיות נאהב- או שרק אפשר לערוג, לחשוק, לכמוה?

וגם- האם אפשר לקבל אהבה בלי לרצות בזה באמת?

תודה יהודה עמיחי על המילים המדויקות

רחל

//

מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא?  הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

רחל

//
לֹא גוֹאֵל – וְקָרוֹב כָּל כָּךְ,

לֹא נָכְרִי – וְכָל כָּךְ רָחוֹק,

וּתְמִיהָה נְבוֹכָה יִצֹּק

הַמַּגָע הָרָךְ.

הֲתִזְכֹּר? סָגְרוּ הַקִּירוֹת

וּמֵעַל לֶהָמוֹן הַזָּר

מִקּוּרֵי-מַבָּטִים נִשְׁזַר

גֶּשֶׁר – אוֹת.

אִם הִכְאַבְתָּ – בָּרוּךְ הַכְּאֵב

יֵשׁ לַכְּאֵב חַלּוֹנוֹת צַחִים,

נְתִיבִי בְּצִדֵּי דְרָכִים

וְלִבִּי שָׁלֵו.

תמוז, תרפ"ח