... מילים לא אומרות מאום...
מעולם לא כתבתי כאן. תמיד כתבתי לך ישירות. תמיד ענית. בכל שעה. גם אני תמיד עניתי.
אבל עתה, משנחסמו הערוצים, אני מרגיש שעלי לומר משהו. אני מקוה שתקראי.
התאהבתי בך. אהבתי אותך בכל מאודי. אני עדיין אוהב.
הצער עמוק, אבל אין בי כל כעס. אני גם מפרגן לך על בחירתך ומאחל לך את כל הטוב שבעולם. באמת ומכל הלב.
משמח אותי שאת עפה גבוה, כך ראוי לך.
גם אני שרוי בפחד. באימה ממש. אבל יותר חשוב לי שאת לא תרגישי כל פחד ולא תרגישי רדופה, לא פנימית, וודאי שלא על ידי. ארצה שיהיה לך רק טוב ויקר.
אני חושב הרבה על הטעויות שלי. הלואי והייתי חכם יותר קודם. אני מצר מאוד על שחשת שפגעתי בך, למרות שתמיד כוונותיי היו טהורות וראויות לך.
השכחה מתעתעת. אבל את יודעת שזכרוני ארוך ומפורט. כל מילה שהחלפנו, כל מבט, חקוקים בי.
השאלה היחידה היא איך לטפל בזיכרון. איך לזקק ממנו את הטוב והנפלא שהיו לי תמיד איתך.
את גם יודעת, שאם תסכימי שוב לדבר איתי, לא אפגע בך ולא אטע בך צער. רק אביע, שוב, את הערכתי לחוכמתך, כשרונך ויופייך. בידידות. בחברות. כמו תמיד בכוונה גדולה בהכרה שכך נכון.
מקוה שאת קוראת, מקוה שנמצא בעתיד את הכוחות לדבר שוב, בכבוד ובהערכה הדדיים שהיו מנת חלקנו כל השנים.
ערוצי תמיד פתוחים לך ותמיד יהיו.
