לפני 4 שנים. 20 באוקטובר 2020 בשעה 7:23
חושב הרבה לאחרונה על פרדוקסים רגשיים.
כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל
זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה
הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.
זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.
להגשים חלום תמיד כרוך בהתמודדות עם מפחי נפש והפחדים הכי גדולים שיש.... רק המעז מנצח.
מאחל לחולמים לחולמות ובמיוחד לחולמת בהקיץ האחת ומיוחדת להפוך ניצוצות של הבנה לאור בוהק.