סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עולם חדש ומופלא

לפני 4 שנים. 7 באפריל 2020 בשעה 23:26

אז קורונה מה?

ימים שלמים לשבת בבית ולא לעשות כלום, לא לעבוד או להרוויח כסף, עוד מצב מחורבן בחיים שלי, והפעם לשמחתי כולם סובלים ולא רק אני!

לא שאני שמחה שזה קורה, אבל לפחות בזה אני לא לבד.

אז עוד משהו שעוצר את החיים שלנו מלזרום ולהתפתח בחיים, או להנות מהחיים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת..

בכל מקרה, אי אפשר לבכות הרי על כל דבר, אפילו הפסיכולוג שלי אומר שאני צריכה להפסיק לבכות.

אבל כשאני לא מצליחה להשתלט על הרגשות שלי אז איך?

להיות לבד נפשית- שובר אותי.

צריכה סה״כ אהבה קטנה, מה ביקשתי? תרופה לקורונה?

אז אני את הדרך שלי עושה, השינוי שלי עובד, אז מה בכל זאת לא עובד?

לפני 4 שנים. 26 בפברואר 2020 בשעה 22:16

״אהובי אני הולכת רחוק
אני הולכת לשתות
לקרוע את העיר הזאת לאלף חתיכות
אין לי באמת חברות
או איזה סולם אהבות
הכול זה רק זמני


אני מבטיחה לנסות לאהוב אותך קצת פחות
ולא לבכות יותר, יותר כבר לא לבכות
יש לך את הצרור מפתחות
ללב שלי – זה לא טוב״

לפני 4 שנים. 4 בפברואר 2020 בשעה 13:36

I can fake a smile״
I can force a laugh
I can dance and play the part
If that's what you ask
״Give you all I am

 

לפני 4 שנים. 23 בדצמבר 2019 בשעה 9:48

אני מצטערת...

לפני 4 שנים. 10 בדצמבר 2019 בשעה 15:28

The best day of my life! :)

לפני 4 שנים. 8 בדצמבר 2019 בשעה 13:41

יכול להיות ששמעתי נכון, ויכול להיות שלא.

בעיקר יכול להיות שלא.

למה שתגיד את זה? 

ועוד לי???

נמאס לי לחיות באשליה,

נמאס לי לשחק אותה רוצה,

אני לא רוצה.

כיף לי ככה, למה להרוס משהו טוב?

כואב לי הלבד. כואב לי לא לפרוק.

אני צריכה לפרוק. אנרגיות...ובמיוחד את הלב.

הלוואי שמישהו יכל להבין אותי.... איכשהו.

לפני 4 שנים. 11 בנובמבר 2019 בשעה 12:56

לא האמנתי שהתחושה הזו תגיעה.

הגעגועים האינסופיים, הפרפרים בבטן, החיוך העצום שלך, הציפייה הזו לראות אותך כל יום שעובר,

הדגדוג הזה בגרון שלא מרפה, החיבוק שאני מחכה לו.

אפילו כשהמבטים שלנו נפגשים אנחנו יכולים להבין אחד את השניה גם בלי לומר מילה.

אז הנה אני שוב נופלת לאהבה האסורה הזו שלא רוצה לשחרר ממני.

ושוב אני אשאר לבד.

לפני 4 שנים. 23 באוקטובר 2019 בשעה 15:58
לפני 4 שנים. 19 באוקטובר 2019 בשעה 20:24

לפרגן? מה זה לפרגן?

הרי אף פעם לא היה לי טוב לבד.

אז למה בכל זאת קשה לי לפרגן?

כי אני בעצמי לא יודעת להפתח? כי אני לא אוהבת את עצמי?

כי אני פחות טובה?

מה רע בלפרגן? למה אני צריכה להתבכיין כמו ילדה קטנה בכל פעם שמשהו כזה קורה?

נמאס לי להיות לבד.

לפני 4 שנים. 17 באוקטובר 2019 בשעה 8:15

לפני שאתם שופטים בנאדם תחשבו פעמיים.

אם מישהי/ו פה אומר/ת לכם שהיא/הוא לא מעוניין/ת להפגש עם אף אחד פה כנראה שיש לזה סיבה.

אנשים פה חווים חוויות לא נעימות, אז דיי לשפוט.

לא כל אחד פה מתחזה! 

קצת כבוד לא הרג אף אחד...