לפני 6 שנים. 21 ביוני 2018 בשעה 19:43
הראש מתמלא במחשבות לא חשובות.
הלב יודע שאין שום פואנטה לכל מה שקורה.
הרגליים הקרירות מתחממות במהרה.
הידיים הנוגעות מאבדות את התחושה.
נשימה פוסקת והגוף ללא הכרה.
מה אם יהיה קצת אחרת?
כמה אפשר לשמוח ולבכות בו זמנית?
לא יכולתי לסבול בשקט ולא לעצור את הזמן?
לתת לדברים להמשיך את דרכם כדרכם ולתת לזמן לעשות את שלו?
אין תיקון ללב שבור, עבר הוא צלקת והווה הוא הניסיון לתיקון.
וזה הזמן לשבור את השגרה ולתת לעצמך להשתחרר מכל הכאבים על ידי כאבים אחרים.
ולהמשיך לחיות...