מתוך מוחי הקט

קראתי היום פוסטים שלי מלפני שלוש-ארבע שנים,

והם היו קשים לי לקריאה,

חלק מהם לא זכרתי בכלל שכתבתי.

קראתי אותם בקול, עם חבר, והייתי עסוקה בלהיות נבוכה ממה שכתבתי, ולא שמתי לב שהתוכן שאני קוראת עושה לי רע,

באיזשהו שלב, הוא זה שביקש להפסיק, ולהמשיך פעם אחרת, וכששאלתי אותו מה הסיבה, הוא אמר שזה עושה לו עצוב.

לקח לי רגע, ואז זה עלה לי.

הרגשתי ממש בחילה.

מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו, המקום ההוא נראה לי רע ממש.

הזדעזעתי לקרוא באיזה מקום מעוות הייתי.

וגם שמחתי להיווכח, שאני כל הזמן מתקדמת, בצורה הרבה יותר משמעותית ממה שחשבתי.

אני גאה בי.

תינוקת שלי, קטני מתוקי שלי,

אני אוהבת אותך הרבה, את יודעת את זה?

אני רואה אותך, קטנה וחסרת אונים, ואני רק רוצה לחבק אותך.

אני לא מצפה ממך לכלום, מתוקה שלי, באמת שלא.

לפעמים את מבולבלת ומוצפת, ואני פה לחבק ולהחזיק אותך,

זה בסדר להיות מוצפת, בשביל זה אני כאן, המבוגר האחראי, כדי שתדעי שזה בסדר, כדי להחזיק איתך את זה, אני פה כדי להרגיע אותך, תתרפקי עליי, תרפי קטנה שלי, תרפי לתוך הידיים המחבקות שלי.

לפעמים את קופאת, ומשתקת את כל המערכת, ואני פה להכיל אותך,

זה בסדר קטנה מהממת שלי, אני אחזיר לך את הביטחון שיש מי שיעטוף אותך, שלא משנה מה תעשי אני כאן להכיל את זה, את לא תקבלי ממני עונש או ביקורת, ובטח שלא דחייה או בושה , רק חיבוק את תקבלי ממני, חיבוק ואהבה וחום ורוך. ומקום בטוח. את בטוחה איתי.

כי את תינוקת יפה שלי, את שלי ואני דואגת לך, מחזיקה אותך, מחבקת אותך ואוהבת עד אינסוף. וזה מה שאני רוצה שתקבלי ממני. אני רוצה שתדעי שאת אהובה ורצויה, וזה לא תלוי בכלל בהתנהגות שלך, וגם כשאת בועטת, או בוכה, או שורטת, וגם כשאת בכלל לא יודעת מה את רוצה, אני תמיד פה, ולנצח אהיה פה איתך.

ואני אהיה איתך גם בהצלחות, גם בגדולות וגם בהכי קטנות, בכל צעד קטן שתעשי אני אריע לך, כי אני גאה בך, אני אוהבת אותך בחיים שלי, אני אוהבת אותך ואני מגדלת אותך מחדש, ותינוקת קטנה שמצליחה לעשות דברים של גדולים ומנסה שוב ושוב ושוב, למרות הכל, אז היא התינוקת הכי מדהימה שיש, את מבינה את זה קטני? הכי מדהימה שיש! ואת הכי מדהימה גם עכשיו, כשאני מחבקת אותך, ואת לא מוכיחה שום דבר, ואת אפילו לא מחייכת אליי, את רק נושמת עליי, ואת הכי מדהימה ככה כמו שאת.

את לא צריכה להיות מושלמת, את רק צריכה להיות, אני רואה אותך תינוקת שלי.

שלך,

החלק הבוגר והמיטיב.

נזכרתי שאימא שלי הייתה אומרת שמרוב שטוב לנו אנחנו מתלוננים, היה לה אפילו פסוק שיגבה אותה 'וישמן ישורון ויבעט'.

וגם הייתה לה עוד פנינה שחזרה סביב תלונות:

לכי תחפשי לך בית אחר, את חושבת שבמקום אחר היה לך יותר טוב?

אמרה שאנחנו כפויי טובה. ככה אתם מתנהגים, למרות כל הטוב שאנחנו נותנים לכם. אבא עובד מאוד קשה שיהיה לכם אופניים, ומשחקים, ובגדים, ואת המעדן שאתם אוהבים, אתם יודעים שבבתים אחרים קונים מעדן רק לשבת?? וגם זה לא תמיד.

תתביישו לכם.

כאילו יש קשר בין זה שהם מחויבים לטפל בנו ולתת לנו את התנאים הכי טובים, לבין ההתנהגות שלנו.

כאילו אם מתעורר איזה קושי, אז הבעיה בכלל בנו.

כאילו אם הם נותנים לנו את הצרכים שהם מאמינים שאנחנו צריכים לקבל, אז כל צורך אחר שמתעורר בנו, הוא פסול על הסף.

לא פלא שאני מסתובבת עדיין עם דפוסים כאלה, מאמינה שבמערכות יחסים אסור לי לרצות שום דבר מעבר למה שקיים, מעבר למה שהצד השני מציע, שאסור לי להביע קושי, שאני צריכה להודות ולסתום את הפה.

לא עוד.

ביום בהיר אחד, לפני כשבע שנים, בתוך רגע של משבר, נפלה בי ההכרה שאין אלוהים,
בשנייה אחת המוח שלי שינה את התפיסה הכי מהותית שהייתה לי עד אז – הפסקתי להאמין.

זו הייתה נקודת אל חזור.

ישנם יוצאים שאיבדו את האמונה (בתהליך – לא כמוני ברגע אחד) ומתארים שניסו לחזור להאמין, ולא הצליחו, ושעדיין קשה להם עם זה לפעמים, יש כאלה שאפילו אומרים, שאם היו יכולים, היו מחזירים את הגלגל לאחור.

עליי זה הקל, כשהפסקתי להאמין, ולא קרה לי שרציתי לבטל את ההבנה הזו.

יש רגעים בחיים, שאנחנו מבינים דברים, ואנחנו עוברים ממצב של חוסר מודעות מסוים, למודעות רחבה יותר. אנחנו צוברים ידע שכבר לא נוכל למחוק והמודעות הזו משנה אותנו מבפנים. ולא תמיד זה קל, לפעמים ההתפכחות כואבת.

אני שלמה עם כל מה שהבנתי, עם כל הידע שצברתי, ועם הבהירות שמתחדדת לי בכל יום שעובר,

אבל לא תמיד ההתפכחות מקלה עליי באופן מיידי – כמו במקרה שבו איבדתי את האמונה – לפעמים היא כואבת, וחלקים רבים בי רוצים לחזור לאחור.

עכשיו אני נמצאת בתוך תהליך מורכב שכזה, וכל כך הרבה דברים משתנים לי, ועוד יותר דברים חדשים לי, ואני מוצאת את עצמי כל כך הרבה לא יודעת מה לעשות הלאה,

אבל אני יודעת, שככל שיעבור הזמן, ובסופו של דבר, זה ישפר לי את החיים משמעותית.

ולכן אני שמחה – לצד כל הקושי, הבלבול, והכאב – שאני בנקודת אל חזור.

וגם אם הייתי מחליטה להיכנע לחלקים בי שרוצים לחזור לאחור – זה כבר לא היה אפשרי.

אחת התכונות היותר חזקות שלי, זו היכולת שלי להתאים את עצמי,

ורק בזמן האחרון אני מבינה עד כמה.

היכולת הזאת מתאפשרת בגלל שאימצתי לי בילדותי מנגנוני הישרדות, ובראשם מנגנון אחד חזק ביותר שנקרא דיסוציאציה.

המנגנון הזה בעצם מאפשר לי להתנתק מכל מיני חלקים שקיימים בי, להדחיק אותם, ואפילו להתכחש להם במצבים שונים.

חלקים = רצונות, רגשות, דפוסים, פחדים וכן הלאה – מה שמגדיר את האופי של האדם.

הקשב שלי מופנה תמיד החוצה, אל האנשים שסובבים אותי, ואני מתאימה את עצמי אליהם, אני מוציאה ממני את מי שהם הכי היו רוצים בסביבה.

כמובן יש לזה גבולות גזרה, אז אני עושה את הכי טוב שלי.

זה בעצם גורם לכך שמול כל אדם אני מופיעה כדמות** קצת שונה, יש כאלה שהחוויה מולם היא יותר מצומצמת ויש כאלה שאני מביאה ממני יותר.

בחודשים האחרונים אני מתחילה להפנות את הקשב אל עצמי, מתרגלת נוכחות ומיינדפולנס, ובסה''כ מהרהרת במה שקורה איתי, מה אני מרגישה, ומה אני חשה בגוף שלי.

זה גורם לכך שאני יותר ויותר מתחברת לליבה שלי, למי שאני מתחת לכל הדפוסים והמנגנונים, ופתאום בכל מיני סיטואציות חברתיות, לא כל כך נוח לי, כי חלקים מתחילים להתחבר, ואני כבר לא מדחיקה או מתעלמת מהתחושות שעולות בי, מהרגשות, ממי שאני במלואי, ופתאום אני שמה לב שהדמות המצומצמת שאני מביאה איתי מול אותם אנשים לא הולמת אותי, את מי שאני.

הכי דרמטי זה היה מול השולט האחרון שלי, כי החוויה שלו בעולם מאוד צרה, מאוד מאוד מאוד צרה, והייתי צריכה לצמצם את עצמי, צמצום אחר צמצום, כדי להתאים את עצמי, חלקים גדולים מאוד הייתי צריכה להתעלם מהם, צרכים בסיסיים,

ובגלל שיש לי מנגנון כזה מדהים, הצלחתי לעבוד עם זה,

ואת זה אני מבינה בדיעבד, כי רק כשהתחלתי להתחבר – ולהיות ערה לכל החלקים שבי, לרגשות, לצרכים, לרצונות, הכל ביחד באותו הזמן, ולא לפרקים ולא באופן זמני או חלקי – רק אז שמתי לב לזה בכל העוצמה, ואז כבר לא יכולתי יותר לצמצם את עצמי ככה, אז נפרדתי ממנו, ולא אוכל להתחבר לאף אדם כזה גם בעתיד.

העניין הוא שזה קורה לי עם כל מיני חברים קרובים, ואני חושבת שמערך החברים שלי יתחיל להשתנות, כי אני חושבת למשל על אחד מהם, שלא יאהב את מי שאני באמת, וזה יגרום לו להתרחק.

וזה קצת מפחיד, לאבד חברים,

אבל אם הם לא יכולים לקבל את מי שאני במלואי, אז אולי הם אף פעם לא היו חברים שלי, אלא של אותה הדמות המסוימת שצמצמתי את עצמי להיות מולם.

חבר ראה אותי לאחרונה באיזו סיטואציה עם אדם אחר, שהיה צריך ממני הרבה סבלנות ואמפתיה למצבו הייחודי, והחבר הופתע מאוד לראות איך אני מתנהלת איתו, ואמר: 'לא ידעתי שיש לך את היכולת הזאת'.

ופעם הייתי מתעלמת מזה, אבל זה בדיוק מה שאני מדברת עליו, אנשים לא מכירים אותי במלואי, ולא בגלל שהם לא רואים סיטואציות שלי עם אחרים, אלא בגלל שאני לא מביאה את כולי, אני מראה להם רק צדדים מאוד מאוד מסוימים בי, שאני מאמינה שיגרמו לי להיות הכי אהובה ורצויה, כאילו אני אמורה להתאים לכל אדם בעולם בצורה הכי מושלמת.

אז אני משתנה, ובהרהורים שלי עליי, אני יודעת שיש בי עוד חלקים שאני עוד לא מסוגלת להתחבר אליהם, יש רגשות שאני עדיין לא מוכנה בשום אופן להרגיש, כי אני לא רוצה לחזור לטראומות הילדות שלי, אני לא רוצה להרגיש את הפגיעה, ואני גם לא רוצה לאבד את התחושה הטובה שהייתה לי במקביל לאותה פגיעה.

אבל זה יבוא, יש לי עוד דרך לעשות, ואני הולכת לקראת אני חדשה, אני שאולי תאבד כמה חברים בדרך, אבל אחת אמיצה, שקודם כל, נאמנה לעצמה.

**(לא מדובר במצב קיצוני של פיצול אישיות, אלא מדובר בניתוק מחלקים מסוימים באופן זמני או חלקי, וכמובן אני זוכרת הכל, זאת תמיד אני, וכולנו מתאימים את עצמנו פחות או יותר לסיטואציה, פשוט אצל מי שסיגל מנגנוני דיסוציאציה (לא הפרעה – מנגנונים) זה פשוט לא בא מבחירה וזה קצת יותר דרמטי מהרגיל).

אתה יודע?

אחד השיעורים החשובים שאני לומדת כרגע, זה להביא את עצמי כמו שאני. בלי להעמיד פנים שאני אולי משהו אחר, בלי לתת מילה שאני לא מרגישה בטוחה שאעמוד בה, בלי לשקר לי או לך, בלי לנסות לזייף קירבה, ובלי לתת לך לעשות בי כרצונך כאילו זה כל מה שאני רוצה,

ואני לא עושה את זה ממקום של לשים זין, אני לא עושה את זה ממקום של 'זה מי שאני, לא רוצה – תלך',

אלא זה ממקום של כבוד, למי שאני, ולמי שאתה ומה שאתה מביא איתך.

ודוקא יותר מכל מי שהכרתי בעבר – אני לא רוצה לאבד לאותך,

ולראשונה, זה לא בגלל הפחד מדחייה, אלא מתוך מקום של הערכה כלפיך. אני לא רוצה לאבד אדם כל כך נדיר ויקר כמוך. אני לא רוצה לאבד את מקור האור והטוב בחיים שלי.

ואני לא פשוטה לעיכול כרגע, אני עוברת דברים שמאיימים ישירות על קשר רומנטי,

ומתבקש, שקודם אפתור אותם, לפני שאני מנסה להכיר מישהו חדש,

אבל אתה בוחר להיות פה,

ואתה נותן כבוד לתהליכים שאני עוברת,

ואתה מקבל אותי כמו שאני,

לא כי אתה נואש, אלא כי אתה רואה אותי, ואתה בוחר להיות פה, עם כל המורכבות,

ויש לך סבלנות, שאני מכירה מעצמי,

אבל אני הייתי סבלנית כי זה מה שנדרש ממני כדי להוכיח שאני ראויה, ואתה סבלני כי אתה בוחר בזה, אתה רואה אותי, אתה רואה אותך, ואתה לא צריך להוכיח כלום.

ולהפתעתי,

זה שאני מביאה את עצמי כמו שאני, זה שאני נאמנה לכל הקולות שבתוכי – לא מרחיק בינינו,

זה משחרר אותי, זה מאפשר לי להיות, זה מפנה לי את הדרך להתמקד במה שחשוב, זה מאפשר לי להרפות.

והדרך שבה אתה מקבל אותי, בכל כך הרבה כבוד, כל כך בשלמות,

יש לה עוד אפקט עליי,

היא מלמדת אותי מה זה אומר לקבל את עצמי,

מצד אחד לאהוב את עצמי כמו שאני, כמו שאתה אוהב אותי,

ומצד שני, לכבד את זה שאני מקבלת את עצמי, ולא לוותר לעצמי כי זו מי שאני, אלא לגדול בתוך זה, כמו שאני מגיבה לאמון הזה שאתה נותן בי.

אני כרגע לא במקום שיכול לתת לך את כולי, ואני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני מקווה שהיום הזה יגיע, כי זה מגיע לך, כי אני רוצה להחזיר לך, ואני מרגישה, שכל יום, אנחנו מתקרבים לשם עוד טיפונת.

תודה 💙

עולה בי תחושה קשה שגורמת לי לרצות לברוח מעצמי, להתחפר במיטה ולישון, אפילו שישנתי בלילה כמעט תשע שעות.

לפני שאני שוקעת למיטה בדיכאון, אני מחליטה לדאוג למרשם לתרופה שאני תולה בה כמה תקוות, ויוצרת קשר עם רופא המשפחה.

הוא בחופשה, ואני מתעקשת להיפגש עם רופא אחר כבר היום.

אני חוזרת לרצון לברוח, וקמה לכיוון הארון לקחת איתי למיטה חבילת שוקולד, כי אם כבר דיכאון אז למה לא גם אכילה רגשית?

המוזיקה באוזניות, גורמת לי לפזז, ובמקום לארון אני מגיעה למקרר, נזכרת שלא רציתי אותו בכלל, ובסיבוב לאחור אני רואה את הכיור, והאנרגיה שהתרוממה מעט עם המוזיקה, דוחפת אותי לשטוף את הכלים.

המנעד הזה מלווה אותי כל החיים, צד אחד בי, הפגוע, המיואש, זה שרוצה להרים ידיים,

וצד שני שלא מוותר עליי, שהוא הדרייב להתקדם, להישאר באור.

הכוחות האלה פועלים עליי גם בחוץ.

יש כוח אחד שרוצה למשוך אותי לאחור, להחזיר אותי לקונכייה הקטנה שצמצמתי את עצמי בשנתיים האחרונות כדי לתאים את עצמי אליה.

ויש כוח אחר, שמושך אותי קדימה, שמיטיב איתי, שמרחיב את מי שאני, שמנכיח לי כמה מגיע לי, כמה נמנע ממני עד היום.

את הראשון אני הודפת ביתר שאת,

את השני אני פוחדת לאבד. לא ידעתי כמה אני פוחדת לאבד אותו.

הוא אומר לי דברים שעושים לי טוב, וחלק מהדברים לא מכוונים אליי בהווה, עכשיו אני עוד גולם, אלא אל החלקים שמתעוררים בי, ועוד יתעוררו. לפעמים נופלים לי אסימונים, והם ימשיכו ליפול עד שאני אוולד מחדש כפרפר.

זו אני שמשתנה לי.

וזה מציף, וחדש, ומפחיד ומעורר בי השתאות, ומסקרן, ויפה לי.

אני לא רוצה לשלם בכאב.

לא עוד.

זו אני שמשתנה לי.

וזה הזמן ללכת.

אני: ''את לא מנהלת אותי יותר''

הילדה שבי, מגלגלת עיניים: ''פחחחחחחחח''

אני מנסה לשמור על איפוק, והיא בשלה, מגחכת, עושה פרצופים וקולות.

אני ממתינה,

ולבסוף היא נרגעת.

אני: ''תראי מותק, אני מבינה שא...''

הילדה שבי קוטעת אותי, היא דוחפת את האצבעות שלה לאוזניים, אחת בכל חור, ומתחילה לרוץ בחדר תוך כדי שהיא מכריזה: ''אני לא שומעת, אני לא שומעת, חִי חִי חִי, אני לא שומעת''.

אני מבינה שאני אצטרך פה גישה אחרת, אז אני ממשיכה לשמור על איפוק ונותנת לה להשתטות, עד שהיא מרגישה שאני לא מאיימת עליה יותר, ומפסיקה.

היא מותשת, אחרי כל ההצגות הללו, וגם אני, אחרי כל המאמץ שהשקעתי בלשמור על איפוק, בלתת לה מקום, לתת לה להשתלט על המרחב שלי.

אולי דרושה פה סטירה?

זו בטח לא הדרך.

אולי פשוט לחבק.

ואז לנסות שוב.

מתוקי קטני שלי. שאני.

****

יש בי חלק שתקוע בילדות,

הילדה הזאת שגדלה בתוך כאוס, שגדלה בתוך שטיפת מוח שהיא לא בסדר, שכל הזמן חטפה צעקות, האשמות, השפלות, מכות, ולא קיבלה חיבוק, הבנה, הכלה, חום, או אהבה,

אותה ילדה שסבא שלה נתן לה אי של שפיות בתוך כל הדבר הזה, שאיתו היא יכלה קצת להרפות מהדריכות שהייתה חייבת לגייס בבית, שאיתו פתאום יכולה הייתה רגע לנשום, רגע לצחוק, בלי חשש ממכות, או מדחייה כזו או אחרת,

אותה ילדה שחזרה לשם שוב ושוב, שרצתה להיות קרובה לסבא שאוהב אותה כל כך,

למרות שהוא תקף אותה מינית, למרות שהוא ראה בה אובייקט, למרות שהוא השתמש בה לספק את הצרכים הסוטים שלו,

אותה ילדה, לא רק שחזרה לשם שוב ושוב למרות ועל אף,

אותה ילדה הגדילה לעשות ואהבה את זה שהוא 'אוהב' אותה כך, היא הייתה גאה שסבא נוגע בה בצורה כזאת.

אותה ילדה פיתחה דפוס, לאמץ את הפגיעה, לחבק אותה, רק כדי שלא תצטרך להרגיש לבד,

כי בלי סבא, היא באמת הייתה לבד, היא הייתה כלום, היא הייתה לא בסדר, היא הייתה פגע רע.

ועם סבא היא הייתה מותק, ומוערכת, ואהובה, ורצויה, ולא היה בה שום דבר שהוא דחה בה,

להיפך, הוא רצה את כולה. גם את מה שהוא לא היה אמור לרצות.

אותה ילדה משתלטת לי על המרחב, כשאני פוגשת גבר שהיא אוהבת,

היא לא מוכנה להרפות, והיא לא מוכנה לשמוע,

היא רק רוצה לְרַצוֹת אותו, ולא מעניין אותה שום דבר אחר. היא פוחדת שאם תסרב היא תישאר לבד.

ואני, אני איפשרתי לה את הדפוס הזה.

היו פעמים שניסיתי להיאבק בה, בהחלט, ולכמה רגעים, או ימים, אפילו הצלחתי להחזיק אותה מתחת למים, אבל בסוף היא תמיד ניצחה.

ולא עוד.

ולא מתוך מאבק,

אני מבינה אותה, אני מרגישה אותה, אני רואה אותה,

ואיפה שבאמת חשוב וקריטי כבר תפסתי פיקוד, אבל יש עוד דרך ארוכה עד שהיא תירגע באמת, 

עד ש... מה יקרה בעצם?

מה אני רוצה ממנה?

לקבור אותה? לא. היא חלק ממני.

מה אני אמורה לעשות איתה?

**פה עצרתי לדבר עם ג'יפון ולהבין מה אני רוצה בעצם מהילדה הקטנה והמתוקה הזאת, שגם גורמת לי לפגוע בעצמי, אבל היא גם חלק ממני**

עד ש...

היא לא תנהל אותי יותר.

למעשה עם זה פתחתי את הפוסט.

הנה דיאלוג חדש עם הילדה שבי:

אני: ''אני אוהבת אותך''

הילדה שבי פותחת לכיווני עיניים גדולות וסקרניות, כמו של חתולה, עיניים גדולות ופקוחות, כי הן גם רגישות לכל ניואנס קטן שיגרום לניתור אימתני.

אני נזהרת בדבריי: ''את חשובה לי''

הילדה שבי לא זזה, ממשיכה לעמוד מולי בחושים דרוכים, אבל מקשיבה.

אני מוסיפה: ''את באמת חשובה לי, את משאב חשוב מאוד''

אני מרגישה תנועה קלה בילדה שבי.

אני ממשיכה: ''את חשובה לי מאוד, כי את יודעת לזהות אוויר לנשימה''

אני עוצרת לרגע, הילדה שבי מתיישבת, עדיין מאוד פוחדת, עדיין במרחק מאוד בטוח, עדיין עם חושים דרוכים, אבל עם הרבה סקרנות.

אני: ''את יודעת לזהות כשאסור לי להגיד לא''

שוב עוצרת לרגע. לוקחת שאיפה גדולה, נושמת אותה החוצה באיטיות:

''את מבינה איזה דבר גדול זה? את מזהה בשנייה אנשים פוגעניים''

הילדה שבי ממצמצת לכיווני.

אני לא בטוחה אם זה בגלל שהיא מרפה, או בגלל שהיא מנסה לאיים עליי.

אני חושבת שזה מספיק להיום.

אני מחבקת אותה.

יש לנו עוד עבודה לעשות.

מעל עשרים שנה שהדפוס הזה הולך איתי, אני יכולה להתאפק עוד קצת, לעשות את זה נכון, בצעדים קטנים, בלי להבהיל אותה,

אני לא רוצה שהיא תתפרץ יום אחד כי קברתי אותה, אני רוצה אותה נוכחת, אני רוצה אותה חלק ממני, אני רוצה ממנה אינפורמציה, אני רוצה אותה צמוד אליי, אהובה ורצויה ומשאב יקר,

אני פשוט לא רוצה אותה מנהלת,

את הניהול אני רוצה להשאיר לי, לחלק הבוגר שבי.

אוקי אוקי, זה מרגש אותי! 😅

אז אתמול הייתי עם גרביים והיא נגעה לרגע באצבע שלי ברגל והלכה.

ועכשיו אני בלי גרביים, והיא התיישבה מולי, והורדתי רגל אחת לריצפה, בתקווה שהיא תסתקרן, והיא אכן הסתקרנה, ונורא רצתה לגעת, ושלחה את הרגל שלה לכיווני ממש מרחוק, ואז התיישבה וחיכתה, ניסתה לאזור אומץ או משהו.

נשארתי בלי תזוזה,

ואז היא עשתה את זה! יאיייי

תראו!

ואז היא יצאה החוצה לטריטוריה שלה לעבד את זה.

ואחרי מספר דקות חזרה,

ועכשיו כשאני כותבת את הפוסט הזה אני רואה שהיא משחקת במשחק שקניתי לה!

משחק שלא הראתה בו עניין בכלל, שחשבתי שהיא לא מבינה בכלל מה אני רוצה ממנה.

ועכשיו היא ממש משתוללת איתו 🫠

אני מתלהבת כמעט כמוה 😛

וככה חברים, בונים אמון.

מאפשרים את המקום, ומחכים בסבלנות,

אפילו שכבר רוצים לגעת ולקחת ושזה יהיה כבר שלי לפני שבוע.

יש לנו עוד דרך עד שהיא תתכרבל איתי 🙃