עיבודים

אני מתיישבת על האסלה ומטילה את מימיי, וכשאני מסיימת אני מבינה שאני לא יכולה לנגב, אז אני מנערת כמה שאני יכולה ואז גם מחככת את הירכיים אחת בשנייה.

רו נכנס אחריי לשירותים, וכשאני קמה, הוא תוקע נייר טואלט בין אצבעות הרגליים שלו, ומסמן לי.

אני יורדת על הברכיים בתגובה ובתנועות אגן מביכות מנגבת את עצמי עליו.

*****************************

''משעמם לי'' אני פולטת, ולא מבינה מאיפה זה בא לי.

רו צוחק בתגובה ושואל: ''וזה נראה לך התפקיד שלי לשעשע אותך?!''

אני מתפתלת במבוכה על המיטה לידו, ומנסה להסתדר בתנוחה נוחה יותר, כך שאהיה צמודה אליו כל כך כאילו אני בעצם חלק ממנו.

עד לפני כמה רגעים צפינו בסדרה, וזה לא הטריד אותי במיוחד שהידיים שלי אזוקות בתוך הכדורים הללו.

אבל אז רו קיבל אימייל ועכשיו הוא עסוק בזה.

ואני חסרת יכולת להעסיק את עצמי במשהו אחר, אני לא יכולה להחזיק את הטלפון, אני לא יכולה לקום ולעשות משהו, אני אפילו לא יכולה ללטף אותו, הידיים שלי כאילו לא קיימות, האצבעות שלי מבוטלות בתוך כדור כסוף ומבריק.

וזה הופך אותי תלויה בו לחלוטין.

משם זה בא לי, ה''משעמם לי'' הזה.

כי פתאום הבנתי שאת הצורך הכי בסיסי שלי אני לא יכולה למלא בעצמי. אפילו בשביל לשתות אני צריכה אותו. אפילו בשביל להשתין. אפילו בשביל להעסיק את עצמי.

ועכשיו, כשרו עסוק, ויש לי רק את המחשבות שלי, אז אני כלבלבה קטנה שמנסה לחפור את הראש שלה בתוך הבטן של הבעלים שלה. אני מניחה את הראש לצד הזה, ואז הופכת אותו לצד השני, וזה לא מספק אותי אז אני נמתחת במיטה, מצמידה את עצמי לצידי הגוף שלו, מניחה את הרגליים על הרגליים שלו, ואז מנסה להיצמד אליו עוד ועוד, בניסיון להיבלע בתוכו.

אני כל כך שלו.

אני כל כך פאקינג שלו.

🐩

יש גם סימנים 🫠

אני כבר הרבה שנים חיה בשני עולמות,

כשאני מגיעה להורים שלי, וכשאני אישה עצמאית בחוץ.

התחתנתי לבד לפני 11 שנים, המשפחה שלי לא הייתה חלק מהאירוע המשמעותי הזה,

מצאתי עבודות בכוחות עצמי,

ביליתי והכרתי חברים, ולא שיתפתי את ההורים שלי,

נכנסתי ויצאתי ממערכות יחסים, ולא שיתפתי אותם,

כי הם חרדים, ואני לא. והם לא מחפשים לשמוע על החיים שלי.

ואני בסדר, כבר שנים מנהלת את החיים שלי בנפרד,

ולא מביאה את עצמי איתי כשאני מבקרת אותם.

ועכשיו אני עומדת להתחתן שוב, ואני רוצה להקים משפחה,

והזמנתי אותם להיות חלק מהמשפחה הזאת שאני מתכוונת לגדל, יחד עם אהובי.

והם לא סרבו להזמנה, אבל גם לא נענו לה.

ואני כל כך רגישה אליהם, ומכילה, ואוהבת, ומבינה את המורכבות,

אבל בסוף,

אני רוצה שאימא שלי תשמח איתי בצורה הכי רגילה, שתתרגש בשבילי ותהיה שם בשבילי באירוע הכי מרגש בחיים שלי.

אני רוצה שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי, והיא מצטערת על איך שהם פגעו בי מאז ותמיד,

אני רוצה שאבא שלי יגע בי. שיאמץ אותי ללב שלו ויגיד לי שהוא גאה בי.

אני רוצה שהם ידברו איתי, שהם יראו אותי, שהם יבקשו סליחה, שהם יכו על חטא, שהם ינסו לפצות אותי על כל הרע שהם הביאו עליי, על כל הרע שהבאתי על עצמי כי זה מה שהם לימדו אותי.

אני צריכה אותם.

אני צריכה אבא ואימא.

אני צריכה חיבוק חם, ואהבה כנה וקבלה ללא תנאי, כמו שאני יודעת לתת, כמו שאני למדתי להעניק למרות כל החרא שעברתי, כמו שאני מעניקה להם.

אני צריכה אותם, וגם כשהם הכי קרובים אליי פיזית, אני יודעת שלעולם לא אוכל לקבל אותם כמו שמגיע לי. כמו שמגיע לכל אחד.

במקום זה, הם ממשיכים לפגוע בי.

ואני כבר לא יודעת, כמה ואם, זה נכון לי לפגוש אותם.

הפעם הראשונה שיצאתי לעצמאות, הייתה כשעזבתי את בית הוריי, תהליך שהחל כמה שנים קודם לכן, כשהתחלתי לכלכל את עצמי,

הפעם השנייה שיצאתי לעצמאות, הייתה כשעזבתי את בעלי ואת הדת, תהליך שהחל בזה שהבנתי שאין אלוהים, ושבועיים אחר כך כבר התגרשתי והתחלתי את חיי החופשיים,

הפעם השלישית שיצאתי לעצמאות, הייתה ממש לאחרונה, כשנפרדתי מהחלק הפגוע שלי, כששחררתי את הפצע,

ואומנם האחרים היו משמעותיים מאוד, אבל זה האחרון כבר מרגיש כמו ריבונות מלאה על מי שאני, ריבונות על האושר שלי, חיבור לכל החלקים שבי.

התהליך הזה החל כשהתחלתי ללמוד על דיסוציאציה, על הפיצול שנוצר בחלקי הנפש, בעקבות טראומות,

והמשיך ותפס תאוצה וכיוון כשהכרתי את רורן, הדום היקר שלי,

בלעדיו זה לא היה קורה.

הוא לימד אותי שאפשר אחרת, הוא לימד אותי שמגיע לי כל הטוב שבעולם, והוא טורח כל יום לדאוג לי להכי טוב שיש.

בשבוע הראשון שהכרנו הוא התעניין אילו דברים הייתי רוצה לעשות שעוד לא עשיתי, וכמה ימים אחר כך הוא כבר לקח אותי לטיול הראשון שלי על סוסים,

וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, שמישהו טרח כדי לשמח אותי.

הייתי בשלוש מערכות יחסים משמעותיות, ואף אחד מהם לא עשה עבורי משהו כזה או דומה לו,

והייתי בשוק, על כל מה שהפסדתי כל השנים הללו.

נדהמתי איך זה יכול להיות שאני נתתי את כל כולי, ואף אחד לא טרח לעשות את זה עבורי, אפילו לא קצת.

רו לימד אותי לומר 'לא רוצה',

ביום הראשון שהייתי אצלו, הוא נגע בי בצורה שלא התאימה לי, ופשוט התחלתי לבכות, הוא מייד הפסיק וניסה לדבר איתי על זה, וניסה להבין מה קרה,

ואז הוא הבין שאני לא יודעת להגיד שאני לא רוצה,

אז הוא הציג תרגיל, שבו הוא אומר לי מה לעשות, ואני בתגובה צריכה להגיד 'לא רוצה', ולא הצלחתי, לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה שלי, אפילו שהתבקשתי לעשות את זה. לא הייתה לי הרשאה עצמית להגיד 'לא רוצה', גם כשכל התנאים תמכו בזה, ככה עמוק הייתי פגועה.

והוא היה צריך להשקיע בשביל שאלמד להגיד לא רוצה, בצורה נוחה, שאצבור ביטחון שזה בסדר, שמותר לי, ויותר מזה – שזה מה שהוא מצפה ממני, שזה משמח אותו כשאני מסוגלת להגיד את זה.

אני מתרגשת עכשיו תוך כדי שאני כותבת את זה, כי זה דבר לא פשוט, והוא, באהבה הנקייה שלו, בדאגה הכנה שלו, באיכפתיות האינסופית שלו, הצליח ליצור לי קרקע יציבה ובטוחה – כדי שאוכל לראשונה בחיים שלי, להביא את עצמי, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי, את הצרכים שלי, את הרעיונות שלי, את כל החלקים שבי, כולל התינוקת, והילדה, והנערה, החושבת, המצחיקה ואפילו האסרטיבית, את היצירתית שבי, את המביכה, כדי שאני אוכל להביא את כל כולי –

בלי לפחד.

הוא הראה לי שלא משנה מה, לא משנה מה אני אומר או מה אעשה, ואפילו אם אני טועה – שום דבר לא יגרום לו לאהוב אותי או להעריך אותי פחות, או לסובב אליי את הגב, שום דבר לא יגרום לו להקטין אותי או לצמצם אותי, להיפך, הוא שמח עם כל חלק שבי, הוא רוצה שאביא את כולי, הוא גאה בי מכל הלב,

הוא בעקביות נדירה, היה לצידי ברגעים הכי קשים בתהליך שעשיתי להתנתק מהרע, להיפרד מהחלק הפגוע, מהדפוסים הישנים, ותאמינו לי, הוא אכל חרא, אנשים אחרים היו עוזבים אותי אחרי יומיים,

אבל לא הוא,

הוא האמין בי מהרגע הראשון, הוא ראה את הפוטנציאל שלי עוד לפני שמונה שנים כשהוא פגש אותי דרך חברה משותפת, והוא לא ויתר, והשקיע בכל דרך שהוא יכול היה, חיבק, והקשיב, תמך ודיבר איתי שעות, הבין והכיל, החזיק, פינק ושימח,

והוא ממשיך לעשות את זה כל יום, באהבה ובהערכה כל כך קסומים, בעדינות ובמתיקות,

הוא איש נדיר, ויש לנו תקשורת נדירה, ואני אוהבת אותו בצורה הכי רחבה שיש, בכל תא ותא בגוף שלי, בכל הרבדים, בכל הגופים והיקומים.

ואני מוקירה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר אותו, ולהיות מושפעת ממנו, וללכת אחריו לכל מקום שיילך.

ואני יודעת, וזה היה ברור לי ממש מההתחלה,

שאיתו יהיה לי הכי טוב בעולם,

ולכן,

בטיול הסוסים השני שלנו, באותו המקום שהתחלתי להבין שמגיע לי הרבה יותר ממה שידעתי עד אז,

כשהוא כרע ברך (בפעם הראשונה והאחרונה, כי בכל זאת אני הסאבית במערכת היחסים הזאת, הוא לא יכול לקחת לי את זה), 

אז זה היה הכי טבעי לי בעולם,

להגיד לו 'כן'.

''אֲבִּי אתה אוהב בלינצ'ס?'' אני שואלת את רו, כשאני נזכרת בחביתיות שאימא שלי מכינה בערב פסח כדי להכין מהן אטריות למרק.

''בטח שאני אוהב'' הוא משיב, ומוסיף: ''יש לזה ניחוח של הילדות, אחי הגדול היה מכין את זה כשהיינו קטנים''.

''אז אני אכין לך'' אני ממהרת להגיב בשמחה.

''אני אוהב את הנקודות האלה שנהיות על הבלינצ'ס מהסוכר שמתקרמל בטיגון''

אני חושבת שגם הקינמון משאיר נקודות, קטנות יותר, כהות יותר.

**************

שבת בבוקר, רו דופק את הזין שלו בתוך החור ההדוק שלי, כמה פעמים נוספות, עוד כמה טיפות אחרונות, אני גונחת בהנאה, אני אוהבת אותו בתוכי, אני אוהבת שהוא נהנה ממני.

אני מותחת את הרגליים לאחור ונשכבת על הגחון, רו נשכב מעליי, הזין שלו עוד בתוכי, ואנחנו נרגעים.

אני אוהבת את הרגעים הללו, אני מצמידה את הידיים שלו לגופי, מחבקת אותנו, ואנחנו מאיטים את הנשימה בהדרגה.

''יש לך עור נעים'' הוא מחמיא לי, וממשיך: ''ואני אוהב את הגב שלך, הוא בצבע של בלינצ'ס''

תראו איזה בלינצ'ס יפים הכנתי עבורו 🫠

מאז שאני בקשר מיטיב, עוטף, מכיל, מעצים ומדהים,

אני שלמה יותר.

החלקים שגוננתי ושמרתי עליהם מכל משמר בתוך הקשרים הפוגעניים שהייתי בהם – החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, לנשום לרווחה ולחגוג 🙂

אחד מהחלקים הללו, היא הילדה שבי,

היא מתוקה, מלאה בשמחת חיים, סקרנית כמו חתול, שובבה וחכמה.

ואני רוצה להוציא אותה לאור.

זה דרש ממני אומץ, ואני ממש מקווה שתקבלו אותה בברכה.

הנה כמה מילים ממנה:

שלום אנשים 😊

רציתי לספר לכם על אֲבִּי שלי

שהוא הכי מדהים בעולם

והוא אוהב אותי מאוד, הוא תמיד שמח שאני באה לבקר, ושאני מדלגת ברחוב, והוא תמיד אומר לי: 'מי גאון של אבא'?

ואני תמיד עונה לו: 'אני'

כי זו התשובה הנכונה, כי אני שלו

ובזכותו כיף לי מאוד בעולם, ואני מרגישה בטוחה ויקרה, והוא אפילו גורם לי להרגיש שמגיע לי כל הטוב שבעולם.

תראו הנה יצירה שהכנתי לו

אֲבִּי תלה אותה בחדר העבודה שלו 🫠

יש לנו חיבור עמוק וטבעי,

יש לנו תקשורת מעולה ונדירה,

ואני אוהבת אותו, אבל לא בעוצמה שנמצאת בתוכי,

וכל פעם ששוטף אותי גל אהבה כלפיו, כזה שהוא עוצמתי הרבה יותר ממה שאני מרגישה בשגרה,

אז מייד אני נכנסת למצוקה,

ומתנתקת,

כי לראשונה, יש לי מישהו שמחזיק אותי,

לראשונה, יש מישהו לצידי שאיכפת לו ממני,

לראשונה, אני פאקינג יכולה להרפות,

לראשונה, אני לא לבד,

לראשונה, יש לי על מי לשים את הראש,

לראשונה, מושא האהבה שלי רואה אותי,

ואני מפחדת,

כי הוא גורם לי להרגיש עם כל הלב שלי,

עם כל החלקים שבי,

הוא מוסס לי את כל החומות,

ולראשונה, זה מסוכן,

לא מסוכן שאני רגילה אליו, לא מסוכן שלוקח ופוגע ופוצע,

לא כזה מסוכן שאני יודעת להביא רק חלק אחד מולו ולשמור על כל השאר,

לא, זה מסוכן שנותן לי אהבה וביטחון, חמלה והערכה, כנות, עוגן וחיים,

מסוכן שמוציא ממני את כל החלקים שבי,

ואני,

אני מפחדת לאבד אותו.

רו הורה לי לוותר על תחתונים הפעם וללבוש חצאית קצרה, כזאת שמרוב שהיא צמודה היא כל הזמן מטפסת למעלה. 

זה אילץ אותי להיות מודעת כל הזמן לאיפה החצאית ממוקמת ביחס לרגליים שלי, ולתחת, ואם מישהו מצליח לראות.

הסתובבנו בטיילת כאילו הכל רגיל, אבל מבפנים הייתי דרוכה, סמוקה, מודעת מידי ומוחזקת בתוך ידיעה שרק אנחנו שותפים לה,

ומי שהיה מקשיב לרגע – ולמזלי אף אחד לא ניסה לעשות זאת – היה שומע גם צלצולי פעמונים.

כל פעם שחלפנו ליד אנשים, הסמקתי והובכתי כי הייתי בטוחה שכולם רואים,

היו איזה זוג נשים שהחלו לצחוק מייד אחרי שעברנו אותן וכל מה שחשבתי עליו באותו הרגע זה איך אני נמלטת בין הגלים.

גם כשכבר התיישבנו במסעדה, לא יכולתי לשכוח, כל פעם ששיניתי תנוחה הייתי צריכה לבדוק שאף אחד לא רואה, ובכל שינוי תנוחה הייתי צריכה גם להכניס יד לתוך החצאית ולפשק את התחת כדי שהישיבה תהיה לי נוחה יותר.

כשטיילנו בחוף אחרי שאכלנו, קול הפעמונים נשמע בכל פסיעה שלי וגבר אפילו על רעש הגלים, רו אמר שזה מזכיר לו את הפעמונים שמצמידים לצוואר הפרות, ואני הלכתי לידו שייכת, מסומנת, מצחקקת במבוכה ומרגישה כמו פרה שמובלת על ידי הבעלים שלה.

התמונה הבאה של חמוקי הירכיים שלי צולמה מאוחר יותר, עם חצאית אחרת, במקום הכמעט מתבקש – חמוקי ניצנה:

אתמול הרגשתי שאני על סף קריסה, כל האזעקות שהיו מאמצע הלילה ועד הערב – כולן העירו אותי מהשינה. כל פעם מחדש.

ואזעקות באמצע השינה מוציאות אותך מאיזון, משליטה, ובאופן כללי מטרטרות אותך.

אימא שלי הציעה לי לבוא לירושלים, להיות אצלם בשבת,

וזה העלה לי את הרעיון והצורך לברוח רחוק יותר, למקום הכי שקט שאפשר,

אז סיפרתי את זה לדום שלי, כמעט בבכי, והוא בתגובה שכל כך אופיינית לו, כתב לי – נוסעים. תארזי.

ביקשתי לנהוג, כדי להחזיר לעצמי קצת שליטה, וזה היה רעיון טוב שלי, לקחת את ההגה לידיים,

אני לומדת להקשיב למה שקורה בתוכי, ובזכות הדום שלי, לראשונה, אני יודעת, שאין דבר שלא אוכל להוציא אל הפועל.

אני כבר לא לבד.

תמנע יפהפיה, אני נושמת שוב.

כל מה שלמדתי אי פעם על אהבה,

היה איך לוותר על עצמי לחלוטין,

איך להיכנע לנדרש ממני, איך להתעלם מהצרכים שלי.

למדתי שבשביל מבט אוהב, אני צריכה להתאמץ הרבה,

למדתי שבשביל תגובה חיובית, אני צריכה למחוק חלקים רבים מתוכי,

למדתי שאהבה זה כשמישהו בא ולוקח ממני, ועושה בי מה שהוא רוצה,

למדתי שאהבה זה כשמצמצמים אותי ולא נשאר לי אוויר לנשימה,

למדתי שאהבה זה כשלוקחים ממני את החופש, ואת העצמאות,

למדתי ששפות האהבה הן הקטנה, השפלה, זלזול, ביטול, ריסוק.

ואימצתי לי שיטות שונות כדי להשיג אהבה, אהבה כזאת,

יצאתי מגדרי כדי להרגיש נאהבת, כמו שאני רגילה ואוהבת –

זיהיתי אותם מיד, התאהבתי מאפס למאה,

התמסרתי מהשנייה הראשונה.

התאמתי את עצמי בצורה פנומנלית, כרכרתי סביבם, חשבתי עליהם כל שנייה, נשמתי אותם ואת הצרכים שלהם, ראיתי רק את טובתם לנגד עיניי, בלי לעצור לרגע לחשוב כמה זה עולה לי, בלי לעצור לרגע לחשוב מי אני ומה אני רוצה, זה בכלל לא היה רלוונטי.

והשגתי את האהבה הזאת, והרגשתי אהובה ורצויה, והתרגשתי מכל פירור של יחס, מכל חיוך, מכל מגע כואב, הרגשתי מסופקת מלהעניק, לכל אחד מהם.

ואז הכרתי אותו,

ובשבוע השני שלנו הוא לקח אותי לרכוב על סוס, פשוט כי הוא רצה לשמח אותי, כי ידע שפעם זה היה רצון שלי, רצון שהתפוגג עם השנים תחת הסיפוק המדומה שלי בלְרצות אחרים,

ובסוף הרכיבה הובלנו לגבעת חול קטנה מול הים, ושם חיכו לנו מגש גבינות, בקבוק יין ועוד,

וישבנו ודיברנו ואכלנו, והיה לי טעים ונעים,

ובכיתי,

וכעסתי וכאבתי,

ולא הבנתי איך בגיל 33 זו פעם ראשונה שמישהו עושה לי מחווה כזאת,

לא הבנתי איך אימא ואבא, וזה שנשא אותי לאישה, ועוד כמה מערכות יחסים משמעותיות, איך אף אחד מהם אף פעם לא חשב עליי, אף פעם לא חשב לשמח אותי,

אף אחד מהם אפילו לא קנה לי משהו קטן שאני אוהבת סתם כך, בשבילי, אף אחד מהם בכלל לא ידע מה אני אוהבת, אף אחד מהם לא טרח לחשוב איך לשמח אותי, אף אחד מהם לא ראה אותי כך, כולם רק ראו בי אובייקט לשמח אותם, ומה אני עשיתי בשבילם? נתתי את הלב שלי, הקרבתי את עצמי בשביל לקבל אישור שאני ראויה,

וזו כל האהבה שביקשתי לעצמי.

לא ידעתי בכלל שיש משהו אחר. לא הכרתי מציאות כזאת. לא העזתי לחלום.

מאז הטיול עם הסוסים, הוא דואג לשמח אותי במלא דרכים שונות, הוא נמצא שם בשבילי, מציע כתף וחיבוק בפשטות, מרים לי, מזין אותי, מפנק אותי באוכלים שאני אוהבת, לוקח אותי לטייל במקומות שאפילו לא העזתי לקוות, מבלה איתי, מחייה את הסקרנות שלי, עוטף אותי בחום ובהערכה, בסבלנות אין קץ, רק בגלל מי שאני, רק כי הוא אוהב אותי.

הוא לא אוהב אותי בלב, הוא פועל מעשית כל יום להראות לי את זה, להנכיח את זה, בכל שפות האהבה שקיימות ומעבר לכך.

וכשהוא קנה לי שרשרת קולר, זו פעם ראשונה שידעתי, שלא משנה איך המסע שלנו ייראה בהמשך, ולאן הוא יוביל אותנו, אני אף פעם לא אבלע שוב, אני אף פעם לא אעלם, אני אהיה נוכחת, עם כל הרצונות והצרכים שלי, ויותר מזה – אני אגדל ואצמח ואגשים, כי זאת הציפייה שלו ממני. להיות נאמנה לעצמי. לזכור שמגיע לי כל הטוב שבעולם.

ואני, אני אוהב אותו בחזרה, בדיוק כמו שאני רגילה ואוהבת, אני אתמסר ואחבק ואהיה שם בשבילו, ואתן לו שירות, ואקנה מתנות, ואכתוב מכתבים, ואדאג לו, ואהיה האישה הכי טובה שאני יכולה להיות,

והפעם בלי שזה יבוא על חשבוני.

💙

אתה יודע?

אחד השיעורים החשובים שאני לומדת כרגע, זה להביא את עצמי כמו שאני. בלי להעמיד פנים שאני אולי משהו אחר, בלי לתת מילה שאני לא מרגישה בטוחה שאעמוד בה, בלי לשקר לי או לך, בלי לנסות לזייף קירבה, ובלי לתת לך לעשות בי כרצונך כאילו זה כל מה שאני רוצה,

ואני לא עושה את זה ממקום של לשים זין, אני לא עושה את זה ממקום של 'זה מי שאני, לא רוצה – תלך',

אלא זה ממקום של כבוד, למי שאני, ולמי שאתה ומה שאתה מביא איתך.

ודוקא יותר מכל מי שהכרתי בעבר – אני לא רוצה לאבד לאותך,

ולראשונה, זה לא בגלל הפחד מדחייה, אלא מתוך מקום של הערכה כלפיך. אני לא רוצה לאבד אדם כל כך נדיר ויקר כמוך. אני לא רוצה לאבד את מקור האור והטוב בחיים שלי.

ואני לא פשוטה לעיכול כרגע, אני עוברת דברים שמאיימים ישירות על קשר רומנטי,

ומתבקש, שקודם אפתור אותם, לפני שאני מנסה להכיר מישהו חדש,

אבל אתה בוחר להיות פה,

ואתה נותן כבוד לתהליכים שאני עוברת,

ואתה מקבל אותי כמו שאני,

לא כי אתה נואש, אלא כי אתה רואה אותי, ואתה בוחר להיות פה, עם כל המורכבות,

ויש לך סבלנות, שאני מכירה מעצמי,

אבל אני הייתי סבלנית כי זה מה שנדרש ממני כדי להוכיח שאני ראויה, ואתה סבלני כי אתה בוחר בזה, אתה רואה אותי, אתה רואה אותך, ואתה לא צריך להוכיח כלום.

ולהפתעתי,

זה שאני מביאה את עצמי כמו שאני, זה שאני נאמנה לכל הקולות שבתוכי – לא מרחיק בינינו,

זה משחרר אותי, זה מאפשר לי להיות, זה מפנה לי את הדרך להתמקד במה שחשוב, זה מאפשר לי להרפות.

והדרך שבה אתה מקבל אותי, בכל כך הרבה כבוד, כל כך בשלמות,

יש לה עוד אפקט עליי,

היא מלמדת אותי מה זה אומר לקבל את עצמי,

מצד אחד לאהוב את עצמי כמו שאני, כמו שאתה אוהב אותי,

ומצד שני, לכבד את זה שאני מקבלת את עצמי, ולא לוותר לעצמי כי זו מי שאני, אלא לגדול בתוך זה, כמו שאני מגיבה לאמון הזה שאתה נותן בי.

אני כרגע לא במקום שיכול לתת לך את כולי, ואני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני מקווה שהיום הזה יגיע, כי זה מגיע לך, כי אני רוצה להחזיר לך, ואני מרגישה, שכל יום, אנחנו מתקרבים לשם עוד טיפונת.

תודה 💙