רו הורה לי לוותר על תחתונים הפעם וללבוש חצאית קצרה, כזאת שמרוב שהיא צמודה היא כל הזמן מטפסת למעלה.
זה אילץ אותי להיות מודעת כל הזמן לאיפה החצאית ממוקמת ביחס לרגליים שלי, ולתחת, ואם מישהו מצליח לראות.
הסתובבנו בטיילת כאילו הכל רגיל, אבל מבפנים הייתי דרוכה, סמוקה, מודעת מידי ומוחזקת בתוך ידיעה שרק אנחנו שותפים לה,
ומי שהיה מקשיב לרגע – ולמזלי אף אחד לא ניסה לעשות זאת – היה שומע גם צלצולי פעמונים.
כל פעם שחלפנו ליד אנשים, הסמקתי והובכתי כי הייתי בטוחה שכולם רואים,
היו איזה זוג נשים שהחלו לצחוק מייד אחרי שעברנו אותן וכל מה שחשבתי עליו באותו הרגע זה איך אני נמלטת בין הגלים.
גם כשכבר התיישבנו במסעדה, לא יכולתי לשכוח, כל פעם ששיניתי תנוחה הייתי צריכה לבדוק שאף אחד לא רואה, ובכל שינוי תנוחה הייתי צריכה גם להכניס יד לתוך החצאית ולפשק את התחת כדי שהישיבה תהיה לי נוחה יותר.
כשטיילנו בחוף אחרי שאכלנו, קול הפעמונים נשמע בכל פסיעה שלי וגבר אפילו על רעש הגלים, רו אמר שזה מזכיר לו את הפעמונים שמצמידים לצוואר הפרות, ואני הלכתי לידו שייכת, מסומנת, מצחקקת במבוכה ומרגישה כמו פרה שמובלת על ידי הבעלים שלה.
התמונה הבאה של חמוקי הירכיים שלי צולמה מאוחר יותר, עם חצאית אחרת, במקום הכמעט מתבקש – חמוקי ניצנה: