אני כבר הרבה שנים חיה בשני עולמות,
כשאני מגיעה להורים שלי, וכשאני אישה עצמאית בחוץ.
התחתנתי לבד לפני 11 שנים, המשפחה שלי לא הייתה חלק מהאירוע המשמעותי הזה,
מצאתי עבודות בכוחות עצמי,
ביליתי והכרתי חברים, ולא שיתפתי את ההורים שלי,
נכנסתי ויצאתי ממערכות יחסים, ולא שיתפתי אותם,
כי הם חרדים, ואני לא. והם לא מחפשים לשמוע על החיים שלי.
ואני בסדר, כבר שנים מנהלת את החיים שלי בנפרד,
ולא מביאה את עצמי איתי כשאני מבקרת אותם.
ועכשיו אני עומדת להתחתן שוב, ואני רוצה להקים משפחה,
והזמנתי אותם להיות חלק מהמשפחה הזאת שאני מתכוונת לגדל, יחד עם אהובי.
והם לא סרבו להזמנה, אבל גם לא נענו לה.
ואני כל כך רגישה אליהם, ומכילה, ואוהבת, ומבינה את המורכבות,
אבל בסוף,
אני רוצה שאימא שלי תשמח איתי בצורה הכי רגילה, שתתרגש בשבילי ותהיה שם בשבילי באירוע הכי מרגש בחיים שלי.
אני רוצה שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי, והיא מצטערת על איך שהם פגעו בי מאז ותמיד,
אני רוצה שאבא שלי יגע בי. שיאמץ אותי ללב שלו ויגיד לי שהוא גאה בי.
אני רוצה שהם ידברו איתי, שהם יראו אותי, שהם יבקשו סליחה, שהם יכו על חטא, שהם ינסו לפצות אותי על כל הרע שהם הביאו עליי, על כל הרע שהבאתי על עצמי כי זה מה שהם לימדו אותי.
אני צריכה אותם.
אני צריכה אבא ואימא.
אני צריכה חיבוק חם, ואהבה כנה וקבלה ללא תנאי, כמו שאני יודעת לתת, כמו שאני למדתי להעניק למרות כל החרא שעברתי, כמו שאני מעניקה להם.
אני צריכה אותם, וגם כשהם הכי קרובים אליי פיזית, אני יודעת שלעולם לא אוכל לקבל אותם כמו שמגיע לי. כמו שמגיע לכל אחד.
במקום זה, הם ממשיכים לפגוע בי.
ואני כבר לא יודעת, כמה ואם, זה נכון לי לפגוש אותם.