עיבודים

הפעם הראשונה שיצאתי לעצמאות, הייתה כשעזבתי את בית הוריי, תהליך שהחל כמה שנים קודם לכן, כשהתחלתי לכלכל את עצמי,

הפעם השנייה שיצאתי לעצמאות, הייתה כשעזבתי את בעלי ואת הדת, תהליך שהחל בזה שהבנתי שאין אלוהים, ושבועיים אחר כך כבר התגרשתי והתחלתי את חיי החופשיים,

הפעם השלישית שיצאתי לעצמאות, הייתה ממש לאחרונה, כשנפרדתי מהחלק הפגוע שלי, כששחררתי את הפצע,

ואומנם האחרים היו משמעותיים מאוד, אבל זה האחרון כבר מרגיש כמו ריבונות מלאה על מי שאני, ריבונות על האושר שלי, חיבור לכל החלקים שבי.

התהליך הזה החל כשהתחלתי ללמוד על דיסוציאציה, על הפיצול שנוצר בחלקי הנפש, בעקבות טראומות,

והמשיך ותפס תאוצה וכיוון כשהכרתי את רורן, הדום היקר שלי,

בלעדיו זה לא היה קורה.

הוא לימד אותי שאפשר אחרת, הוא לימד אותי שמגיע לי כל הטוב שבעולם, והוא טורח כל יום לדאוג לי להכי טוב שיש.

בשבוע הראשון שהכרנו הוא התעניין אילו דברים הייתי רוצה לעשות שעוד לא עשיתי, וכמה ימים אחר כך הוא כבר לקח אותי לטיול הראשון שלי על סוסים,

וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, שמישהו טרח כדי לשמח אותי.

הייתי בשלוש מערכות יחסים משמעותיות, ואף אחד מהם לא עשה עבורי משהו כזה או דומה לו,

והייתי בשוק, על כל מה שהפסדתי כל השנים הללו.

נדהמתי איך זה יכול להיות שאני נתתי את כל כולי, ואף אחד לא טרח לעשות את זה עבורי, אפילו לא קצת.

רו לימד אותי לומר 'לא רוצה',

ביום הראשון שהייתי אצלו, הוא נגע בי בצורה שלא התאימה לי, ופשוט התחלתי לבכות, הוא מייד הפסיק וניסה לדבר איתי על זה, וניסה להבין מה קרה,

ואז הוא הבין שאני לא יודעת להגיד שאני לא רוצה,

אז הוא הציג תרגיל, שבו הוא אומר לי מה לעשות, ואני בתגובה צריכה להגיד 'לא רוצה', ולא הצלחתי, לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה שלי, אפילו שהתבקשתי לעשות את זה. לא הייתה לי הרשאה עצמית להגיד 'לא רוצה', גם כשכל התנאים תמכו בזה, ככה עמוק הייתי פגועה.

והוא היה צריך להשקיע בשביל שאלמד להגיד לא רוצה, בצורה נוחה, שאצבור ביטחון שזה בסדר, שמותר לי, ויותר מזה – שזה מה שהוא מצפה ממני, שזה משמח אותו כשאני מסוגלת להגיד את זה.

אני מתרגשת עכשיו תוך כדי שאני כותבת את זה, כי זה דבר לא פשוט, והוא, באהבה הנקייה שלו, בדאגה הכנה שלו, באיכפתיות האינסופית שלו, הצליח ליצור לי קרקע יציבה ובטוחה – כדי שאוכל לראשונה בחיים שלי, להביא את עצמי, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי, את הצרכים שלי, את הרעיונות שלי, את כל החלקים שבי, כולל התינוקת, והילדה, והנערה, החושבת, המצחיקה ואפילו האסרטיבית, את היצירתית שבי, את המביכה, כדי שאני אוכל להביא את כל כולי –

בלי לפחד.

הוא הראה לי שלא משנה מה, לא משנה מה אני אומר או מה אעשה, ואפילו אם אני טועה – שום דבר לא יגרום לו לאהוב אותי או להעריך אותי פחות, או לסובב אליי את הגב, שום דבר לא יגרום לו להקטין אותי או לצמצם אותי, להיפך, הוא שמח עם כל חלק שבי, הוא רוצה שאביא את כולי, הוא גאה בי מכל הלב,

הוא בעקביות נדירה, היה לצידי ברגעים הכי קשים בתהליך שעשיתי להתנתק מהרע, להיפרד מהחלק הפגוע, מהדפוסים הישנים, ותאמינו לי, הוא אכל חרא, אנשים אחרים היו עוזבים אותי אחרי יומיים,

אבל לא הוא,

הוא האמין בי מהרגע הראשון, הוא ראה את הפוטנציאל שלי עוד לפני שמונה שנים כשהוא פגש אותי דרך חברה משותפת, והוא לא ויתר, והשקיע בכל דרך שהוא יכול היה, חיבק, והקשיב, תמך ודיבר איתי שעות, הבין והכיל, החזיק, פינק ושימח,

והוא ממשיך לעשות את זה כל יום, באהבה ובהערכה כל כך קסומים, בעדינות ובמתיקות,

הוא איש נדיר, ויש לנו תקשורת נדירה, ואני אוהבת אותו בצורה הכי רחבה שיש, בכל תא ותא בגוף שלי, בכל הרבדים, בכל הגופים והיקומים.

ואני מוקירה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר אותו, ולהיות מושפעת ממנו, וללכת אחריו לכל מקום שיילך.

ואני יודעת, וזה היה ברור לי ממש מההתחלה,

שאיתו יהיה לי הכי טוב בעולם,

ולכן,

בטיול הסוסים השני שלנו, באותו המקום שהתחלתי להבין שמגיע לי הרבה יותר ממה שידעתי עד אז,

כשהוא כרע ברך (בפעם הראשונה והאחרונה, כי בכל זאת אני הסאבית במערכת היחסים הזאת, הוא לא יכול לקחת לי את זה), 

אז זה היה הכי טבעי לי בעולם,

להגיד לו 'כן'.