ביום בהיר אחד, לפני כשבע שנים, בתוך רגע של משבר, נפלה בי ההכרה שאין אלוהים,
בשנייה אחת המוח שלי שינה את התפיסה הכי מהותית שהייתה לי עד אז – הפסקתי להאמין.
זו הייתה נקודת אל חזור.
ישנם יוצאים שאיבדו את האמונה (בתהליך – לא כמוני ברגע אחד) ומתארים שניסו לחזור להאמין, ולא הצליחו, ושעדיין קשה להם עם זה לפעמים, יש כאלה שאפילו אומרים, שאם היו יכולים, היו מחזירים את הגלגל לאחור.
עליי זה הקל, כשהפסקתי להאמין, ולא קרה לי שרציתי לבטל את ההבנה הזו.
יש רגעים בחיים, שאנחנו מבינים דברים, ואנחנו עוברים ממצב של חוסר מודעות מסוים, למודעות רחבה יותר. אנחנו צוברים ידע שכבר לא נוכל למחוק והמודעות הזו משנה אותנו מבפנים. ולא תמיד זה קל, לפעמים ההתפכחות כואבת.
אני שלמה עם כל מה שהבנתי, עם כל הידע שצברתי, ועם הבהירות שמתחדדת לי בכל יום שעובר,
אבל לא תמיד ההתפכחות מקלה עליי באופן מיידי – כמו במקרה שבו איבדתי את האמונה – לפעמים היא כואבת, וחלקים רבים בי רוצים לחזור לאחור.
עכשיו אני נמצאת בתוך תהליך מורכב שכזה, וכל כך הרבה דברים משתנים לי, ועוד יותר דברים חדשים לי, ואני מוצאת את עצמי כל כך הרבה לא יודעת מה לעשות הלאה,
אבל אני יודעת, שככל שיעבור הזמן, ובסופו של דבר, זה ישפר לי את החיים משמעותית.
ולכן אני שמחה – לצד כל הקושי, הבלבול, והכאב – שאני בנקודת אל חזור.
וגם אם הייתי מחליטה להיכנע לחלקים בי שרוצים לחזור לאחור – זה כבר לא היה אפשרי.