מתוך מוחי הקט

הוצאתי את עצמי לחופשה,

ועצמי לא התנגדה.

היא ארזה את כל החלקים שלה —

ונסעה.

היא לקחה איתה את הלוחמנית, ואת החרֵדה,

את זאת שלא מפסיקה לבקר אותי, ואת זאת שמנסה להשתיק אותה.

היא לקחה איתה את המוּדעת, ואת צמד החמד שלה – המנתחת.

היא לקחת איתה את המאשימה וגם את האשֵמה,

את הפסימית, ואת המאוכזבת,

את המעצבנת ואפילו את המרחמת —

כי היא הרי הכי אוהבת לרחם על עצמה.

היא לקחה גם את המדוכאת,

ואת זאת שמתאמצת להרים,

ובכלל את כל המתאמצות —

שיילכו לשתות להן מים קרים על חוף הים בטיזינבי.

השארתי איתי רק את השמֵחה ואת הנוכחת.

את השמֵחה אני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי —

היא תמיד הייתה שם.

למעשה, היו תקופות ארוכות שרק היא הייתה.

את הנוכחת הכרתי רק לאחרונה,

התחלתי לתת לה מקום, לתת לה במה —

והיא טובה לי. היא נהדרת.

ועצמי בחופשה כבר יום וחצי,

ואני מקווה שהיא נהנית,

כי אני מאוד מבסוטה עליה.

זאת אומרת, על עצמי.

זאת אומרת, עליי.

וול, לא חשוב — העיקר שאני מרוצה.

לפעמים הלקאה עצמית מנסה להתגנב חזרה מהחופשה,

ואני דוחה אותה באלגנטיות,

כרגע אני בעיקר סקרנית לאן זה יילך.

ו... בלי לחץ, כמובן – עצמי לקחה גם אותה לַחופשה הקסומה...