מתוך מוחי הקט

כל מה שלמדתי אי פעם על אהבה,

היה איך לוותר על עצמי לחלוטין,

איך להיכנע לנדרש ממני, איך להתעלם מהצרכים שלי.

למדתי שבשביל מבט אוהב, אני צריכה להתאמץ הרבה,

למדתי שבשביל תגובה חיובית, אני צריכה למחוק חלקים רבים מתוכי,

למדתי שאהבה זה כשמישהו בא ולוקח ממני, ועושה בי מה שהוא רוצה,

למדתי שאהבה זה כשמצמצמים אותי ולא נשאר לי אוויר לנשימה,

למדתי שאהבה זה כשלוקחים ממני את החופש, ואת העצמאות,

למדתי ששפות האהבה הן הקטנה, השפלה, זלזול, ביטול, ריסוק.

ואימצתי לי שיטות שונות כדי להשיג אהבה, אהבה כזאת,

יצאתי מגדרי כדי להרגיש נאהבת, כמו שאני רגילה ואוהבת –

זיהיתי אותם מיד, התאהבתי מאפס למאה,

התמסרתי מהשנייה הראשונה.

התאמתי את עצמי בצורה פנומנלית, כרכרתי סביבם, חשבתי עליהם כל שנייה, נשמתי אותם ואת הצרכים שלהם, ראיתי רק את טובתם לנגד עיניי, בלי לעצור לרגע לחשוב כמה זה עולה לי, בלי לעצור לרגע לחשוב מי אני ומה אני רוצה, זה בכלל לא היה רלוונטי.

והשגתי את האהבה הזאת, והרגשתי אהובה ורצויה, והתרגשתי מכל פירור של יחס, מכל חיוך, מכל מגע כואב, הרגשתי מסופקת מלהעניק, לכל אחד מהם.

ואז הכרתי אותו,

ובשבוע השני שלנו הוא לקח אותי לרכוב על סוס, פשוט כי הוא רצה לשמח אותי, כי ידע שפעם זה היה רצון שלי, רצון שהתפוגג עם השנים תחת הסיפוק המדומה שלי בלְרצות אחרים,

ובסוף הרכיבה הובלנו לגבעת חול קטנה מול הים, ושם חיכו לנו מגש גבינות, בקבוק יין ועוד,

וישבנו ודיברנו ואכלנו, והיה לי טעים ונעים,

ובכיתי,

וכעסתי וכאבתי,

ולא הבנתי איך בגיל 33 זו פעם ראשונה שמישהו עושה לי מחווה כזאת,

לא הבנתי איך אימא ואבא, וזה שנשא אותי לאישה, ועוד כמה מערכות יחסים משמעותיות, איך אף אחד מהם אף פעם לא חשב עליי, אף פעם לא חשב לשמח אותי,

אף אחד מהם אפילו לא קנה לי משהו קטן שאני אוהבת סתם כך, בשבילי, אף אחד מהם בכלל לא ידע מה אני אוהבת, אף אחד מהם לא טרח לחשוב איך לשמח אותי, אף אחד מהם לא ראה אותי כך, כולם רק ראו בי אובייקט לשמח אותם, ומה אני עשיתי בשבילם? נתתי את הלב שלי, הקרבתי את עצמי בשביל לקבל אישור שאני ראויה,

וזו כל האהבה שביקשתי לעצמי.

לא ידעתי בכלל שיש משהו אחר. לא הכרתי מציאות כזאת. לא העזתי לחלום.

מאז הטיול עם הסוסים, הוא דואג לשמח אותי במלא דרכים שונות, הוא נמצא שם בשבילי, מציע כתף וחיבוק בפשטות, מרים לי, מזין אותי, מפנק אותי באוכלים שאני אוהבת, לוקח אותי לטייל במקומות שאפילו לא העזתי לקוות, מבלה איתי, מחייה את הסקרנות שלי, עוטף אותי בחום ובהערכה, בסבלנות אין קץ, רק בגלל מי שאני, רק כי הוא אוהב אותי.

הוא לא אוהב אותי בלב, הוא פועל מעשית כל יום להראות לי את זה, להנכיח את זה, בכל שפות האהבה שקיימות ומעבר לכך.

וכשהוא קנה לי שרשרת קולר, זו פעם ראשונה שידעתי, שלא משנה איך המסע שלנו ייראה בהמשך, ולאן הוא יוביל אותנו, אני אף פעם לא אבלע שוב, אני אף פעם לא אעלם, אני אהיה נוכחת, עם כל הרצונות והצרכים שלי, ויותר מזה – אני אגדל ואצמח ואגשים, כי זאת הציפייה שלו ממני. להיות נאמנה לעצמי. לזכור שמגיע לי כל הטוב שבעולם.

ואני, אני אוהב אותו בחזרה, בדיוק כמו שאני רגילה ואוהבת, אני אתמסר ואחבק ואהיה שם בשבילו, ואתן לו שירות, ואקנה מתנות, ואכתוב מכתבים, ואדאג לו, ואהיה האישה הכי טובה שאני יכולה להיות,

והפעם בלי שזה יבוא על חשבוני.

💙