בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (12)

מתוך יומן המחקר של אליענה:

29. מאי. ****

לא בטוחה אם קידמתי את המחקר משמעותית או להפך, אם קלקלתי את ההישגים עד כה בגלל החלטה ספונטנית ואולי מיותרת...

א.מ.3 הגיב (כצפוי) בשבירה רגשית נוספת – אני מתייחסת עכשיו לדהומניזציה שלו כשכפיתי עליו לעשות את צרכיו מולי. ההתקדמות הייתה טובה, משום שצלחנו יחד את שלב הבכי, והוא הגיב במין אפאטיות – תגובה שנראית לי עמוקה הרבה יותר מבכי, תגובה שחשבתי שנגיע אליה לפחות בעוד שבוע, ואחרי עבודה מאומצת מצדי. הקצב שלנו מצוין!

מניפולציית ההמשך הייתה כרוכה בחילוץ של הנבדק מהמצב הזה באופן רגעי, כדי לדרדר אותו למקום נמוך עוד יותר. ההבטחה "לחיבוק" עשתה את העבודה. הנבדק באמת קיווה שכל מה שעבר עד כה יאפשר לו לחבק אותי (באופן נוגע ללב, הוא אפילו התבשם אחרי שהתקלח!).

בחרתי לקדם את מניפולציית ההמשך דרך שכלולם של מספר תרגילי הפרדה. כבר נוכחתי בכוחם של התרגילים הללו על הנבדק, שמגיב אליהם בצורה טובה ועקבית. כבר פעמיים השתמשתי בהפרדה – פעם הפרדה זמנית: פשוט כפיתי עליו לא לראות אותי מספר ימים, ובפעם השנייה הפרדה פיסית: כשהותרתי אותו בקור מחוץ לדלתי. בשני המקרים הנבדק חווה העצמה של היקשרות אלי. התקווה לחיבוק פתחה בפני אפשרות לחדד עוד יותר את החוויה של קרוב-רחוק מבחינתו.

   שמחתי לראות שא.מ.3 הגיע מהר מאוד מתסכול פיסי גרידא, לטלטלת עומק זהותית, מרשימה בעוצמתה. מטעמים מעשיים הייתי חייבת לחסום את זעקות השבירה שלו – זה יהיה בלתי נסלח אם, כמו במקרה של א.מ.1, מישהו ייקח ממני את א.מ.3 אחרי השקעה רבה כל כך...

בשלב זה התרחש משהו בלתי צפוי, הקשור פחות ב-א.מ.3 ויותר בי. הזעקות שלו והאטימה שלהן באמצעות הכרית, הולידו מתוכי אכזריות בלתי מתוכננת, שכמובן רק עוררה את הנבדק עוד יותר.

    נדמה לי שזו הפעם הראשונה במחקר בה חרגתי ממנעד תגובות קבוע מראש, ערה לחוסר המקצועיות שלי. מרגיז!

למרות שאני כועסת על עצמי על המעידה הזו, טמונה כאן תובנה מחקרית לא צפויה כלל: האופן בו הכניעות של נשים העמיקה בתורה את האכזריות של גברים. דה-בובואר מתייחסת לתוקפנות ולשתלטנות הגברית ובאופן בו זו עיצבה כניעות נשית, אבל 'אכזריות', עבורה, היא קטגוריה סטאטית. האכזריות הבלתי מתוכננת ש.א.מ.3. העלה מתוכי במניפולציית ההמשך, מרמזת על כך שדה-בובואר אולי טעתה בנקודה זו: משהו בשבירה של הקורבן בונה מחדש גם את המתעלל. אכזריות אינה סטאטית...

לבדוק את הרלוונטיות של "הדיאלקטיקה של האדון והעבד" לכל זה....

בדקתי גם עכשיו שוב: על שיחת ההמשך שלה איתי, הברית שהיא כרתה איתי, הייחוד שהיא אמרה שהיא מוצאת בי – על כל אלה אליענה לא כתבה דבר ביומן המחקר שלה...

*

הערב לא הסתיים באותה שיחה. אליענה הרי הייתה בדרכה לרכיבה הערב שלה, ולמרות שהשעה כבר הייתה מאוחרת, היא לא התכוונה לוותר עליה. מה עוד שהיא אולי חשדה שאחרי כל העינויים שעברתי  מידיה באותו יום, השיחה האחרונה על איקרוס ודדלוס קרבה ביננו באופן שלא היה רצוי לה.

אז היא עשתה לי משהו שבגללו, כמה שנים אחר כך, התלוננתי עליה במשטרה.

אליענה הורתה לי להתלבש, ולהתלוות אליה לאורוות. כשהגענו לשם, רוב הרוכבים האחרים היו בשלבי החזרה, ניקוי ואפסון של ציוד הרכיבה שלהם.

"עכשיו מגיעים?" זעף פיטר

"התעכבתי אצל ספי בגלל המחלה שלו", השיבה אליענה, "והוא הרגיש מספיק טוב לבוא לכאן, אז החלטתי לא לוותר. זה בסדר מבחינתך?" שאלה, ותלתה בפיטר את עיניה הירוקות.

פיטר היסס, מביט בשנינו.

"מדוע אתה שרוט בפנים ובידיים?" שאל

"נפלתי מהמיטה כשעלה לי החום קודם." שיקרתי. "אליענה מצאה אותי על הרצפה, ועזרה לי לקום"

"ולמה אתה צרוד ככה? לא שמתי לב שאתה משתעל." משהו לא הסתדר לו עם זה שאליענה סועדת אותי כך.

"אני חושב שזה בגלל הצרבת, ובגלל שלא אכלתי, ובגלל שהקאתי כמה פעמים." ניסיתי להפיס את דעתו.

"ספי לא מסוגל לעלות על סוס, ואני לא מתכוון להישאר כאן שעה נוספת כדי לשמור עליך" פסק פיטר, מפנה גזר דין זה לאליענה.

 "אתה יודע שאני מזמן לא צריכה השגחה ברכיבה. ספי לא ירכב. זה יהיה אימון רק שלי ושל ברונליוס."

פיטר חכך בדעתו.

"מאוד ישמח אותי אם תסכים" אמרה אליענה וחייכה במתיקות למנהל החווה הנרגן.

ונחשו מה קרה? פיטר הסכים....

*

הגענו למכלאות הסוסים, מתעלמים ממבטי הפליאה שנשלחו אלינו מיתר הרוכבים והרוכבות – לא רק בגלל השעה המאוחרת, אלא בגלל שהגענו יחדיו. אליענה הרי הייתה במעמד משלה בכל הקשור לרוכבים, ולא ממש הייתה בקשר עמם, ולפתע היא מופיעה כך עם "נער הסוסים" המגוחך... תחושות של גאווה ומבוכה עברו בי, להופיע כך איתה. עזרתי לאליענה לרתום את ברונליוס, ויצאנו לכיוון אזורי הרכיבה.

בזמן שהיא הכינה את ברונליוס, אליענה שלחה אותי ל"מכלאה 3", מכלאת הסייחים, להביא מספר שמיכות רכיבה, שהיו מאופסנות שם. כבר הכרתי את "מכלאה 3" והדלת המוזרה שלה – הדלת הייתה משובצת בפתחים קטנים נפרדים, שניתן היה לפתוח כדי להכניס פנימה בקבוקי חלב לסייחים מבלי להיכנס למכלאה עצמה ולעורר בם חרדה מיותרת. מזמן לא היו סייחים בחוות הרכיבה, כך ש"מכלאה 3" שימשה יותר בתור אזור אפסון.

     כששבתי עם השמיכות, יצאנו לכיוון מגרש רכיבת הקפיצות המרוחק, בו נהגה אליענה להתאמן. אליענה הניחה לי להוביל את ברונליוס, כשאני פוסע מעט מלפני שניהם – כמו סייס באחוזה אנגלית שמוביל את גבירתו על סוסה ...

ההבדל המשמעותי היה שאני, כזכור לכם, עדיין יראתי מהסוסים.

למרות שכל זה התנהל בשתיקה, לא הייתי רגוע. זה לא היה אי השקט הרגיל שחוויתי כשהייתי עם אליענה. הרגשתי שמשהו נורא עומד להתרחש. היא שוב פעם הפחידה אותי. תוך כדי הליכה הגנבתי אליה מבט חושש.

"אתה פוחד, ילדון מתוק?" שאלה בדאגה ממרום סוסה.

הפניתי חזרה את מבטי והמשכתי ללכת.

היא לא אמרה דבר נוסף. השקט הזה שלה מהר מאוד הפך את הפחד שלי לחרדה. ידי הזיעו, בטני החלה שוב לכאוב.

 "לא! רק לא זה שוב" התפללתי, מנסה להרגיע את מעיי באמצעות נשימות עמוקות. התקדמנו בשביל העפר הארוך והחשוך, שהיה מואר באמצעות מספר פנסים זעירים. אבל ההליכה אל מגרש הקפיצות המרוחק, ריחו החמצמץ של הסוס, גלי הבעתה ששטפו אותי – כל אלה לא תרמו, בלשון המעטה, לאיפוק אליו ייחלתי.

הבטתי באליענה.

"מה?" 

"אני צריך לחזור לשרותים." אמרתי, משפיל מבטי.

"שוב פעם? עכשיו עשית. מה קורה לבטן של bebe?" שאלה בקולה הכמו-אימהי.

לא עניתי.

"תעשה כאן, בצד של השביל."

שתקתי.

"נו, קדימה! אין מה לחזור עכשיו. אין כאן אף אחד."

לא זזתי

"אני כבר ראיתי את זה, אז אין לך מה להתבייש. נכון?"

בחוסר ברירה קיבלתי את הוראתה. כרעתי לצד שביל העפר, כשאליענה מתבוננת בי ממרומי ברונליוס. היא חיבקה את צוואר הסוס, מצמידה את עצמה אליו, ומניחה את לחייה על עורפו, והביטה בי בחיוך התמים הזה שלה, כשעשיתי מה שעשיתי מולה בשנית.

[מאמר מוסגר: בהמשך חיי למדתי שיש צורות השפלה שמתרגלים אליהן, צורות שמפסיקות להשפיל בשלב מסויים, ולעומתן, קיימות צורות השפלה שפוגעות תמיד. לעשות את צרכי מול אליענה כאב כל פעם מחדש, וכל פעם באופן עז, ובכל פעם היא גם ידעה זאת...]

קולות נשמעו מהמשך הדרך. הרמתי ראשי בחשש, מזועזע לגלות שלא כל הרוכבים סיימו את רכיבת הלילה. סוס ורוכבת התקרבו אלינו בדהירה. לא היה שום סיכוי שאצליח ללבוש חזרה את מכנסי, אז פשוט הצטנפתי בצד בכריעה שלי, מייחל לכך שהחושך יסתיר אותי ושאליענה לא תסגיר אותי.

זו הייתה אירן, נערה בת גילי, תמירה ושחורת שיער, בעלת עור בהיר ועיני שקד. אירן לא הייתה יפה כמו אליענה, אבל היא הייתה בהחלט נאה (זאת לפחות בעיני, אבל הייתי בעניין זה בדעת מיעוט). היא גם תעבה אותי במיוחד, ולא פעם ניצחה על מקהלת הלועגים לי בחווה.

"היי, אליענה" קראה, עוברת מול אליענה. "קצת מאוחר לא?" שאלה.

אליענה לא הרימה את ראשה, ממשיכה לחבק את צווארו של ברונליוס.

אירן עצרה את סוסה ומסוקרנת, עקבה אחרי מבטה של אליענה.

"מי זה שם?" שאלה, והסתכלה לכיווני.

שום דבר לא כול היה להצילני עכשיו. נחשפתי.

"נער סוסים! מה אתה עושה שם! מגעיל. אתה לא יכול להתאפק?" קראה אירן במין נזיפה מהולה בשחוק.

הסתכלתי על שתיהן. החיוך המלאכי של אליענה, לחייה שעונה על צוואר הסוס, והחיוך המלעיג של אירן לידה, שתיהן מתבוננות בי ברגע זוועתי זה...

זה הרגיש כמו מימוש של סיוט קבוע שהיה לי בתור ילד: אני יושב בשרותים, וכל הכיתה צופה בי במצלמה נסתרת...

 הלטתי את פני הצידה. הפעם הדמעות דווקא כן החלו לצאת. משהו בחשיפה הזו שלי מול מישהי אחרת הפך את הכל לגרוע הרבה יותר. אליענה קראה לי איקרוס קודם. עבור אירן, לעומת זאת, אני לא יותר מבדיחה נלעגת.

ועכשיו היא גם רואה אותי כך...

נער סוסים

לא שולט ב.... בסוגרים

"תראי! יצא לי חרוז! " קראה בשמחה לאליענה.

"רגע, רגע" אמרה אירן, מנסה עכשיו להצחיק את אליענה בשעשוע החדש הזה שגילתה:

נער סוסים

לא שולט בסוגרים

עושה צרכים

מול אנשים זרים

"תראי איך יוצא לי שיר!" אמרה אירן בהתפעלות, מקווה להדביק את אליענה במהתלה, והמשיכה לנסות ולחרוז בעוד דמעותיי גולשות לאיתן על לחיי:

אם יש לו צורך והוא בטבע

אז ... אז... [הנה] לצד הדרך הוא כורע

... [אה... אה, הנה!]

גם אם יש לידו בן או בת

לנער סוסים לא ממש אכפת

...[ו.. רגע... רגע... הנה!]

כך, בלי בושה וללא היסוס

הוא מחרבן על עצמו כמו סוס 

אירן צהלה בסיפוק מכישרונה.

"אני חייבת לרשום את זה!" קראה, בעודי מסיט את מבטי ומבקש למות.

אבל אז נשמע צליל חד. בשר על בשר. הצחוק נחתך. נשימה נעתקה.

הבטתי למעלה. אירן התנדנדה על האוכף מעוצמת סטירת הלחי המצלצלת, שרישומה ניכר היטב על לחייה.

היא הביטה באליענה, המומה, משפשפת את לחייה. דמעות הציפו את פניה.

"איך את מעיזה?" קראה בעלבון.

אליענה לא השיבה לה. וחזרה לחבק את צוואר הסוס ולהביט בי.

"את עוד תשמעי ממני!" התייפחה אירן, לא מסוגלת לעצור את הדמעות.

מבלי להרים את ראשה אליה, אליענה אמרה לה, בשקט וברוגע:

"זו הייתה הפעם האחרונה שהתעללת בספי."

הייתה שתיקה. מאירן נשמעו רק צלילי משיכת אף.

רק אז אליענה התרוממה לאט להביט בנערה המוכה:

 "תגידי לי שהבנת."

אירן פשוט יבבה מולה. לא משיבה.

"אירן?"

אירן הנהנה.

ואז אליענה הוסיפה במעיין הסבר נינוח:

"קיבלת עכשיו רק סטירה, ובזה העניין נגמר מבחינתי. אבל אם תגרמי לי להתעניין בך, החיים שלך עלולים להפוך אפלים באמת."

אירן הביטה בה באימה. ידעתי בדיוק מה קורה לה. הייתי שם בעצמי מול העיניים החודרות הללו. משהו במלים של אליענה ("להתעניין בך"), והנימה השקטה בה הן נאמרו, היה כמו יד קפואה שחודרת לחזה ומעבירה ציפורן חדה וסקרנית על הלב.

"הבנת?"

אירן הנהנה בפחד, מוחה את דמעותיה.

"איך קוראים לספי?"

"א.. נער... 'ספי'!"

"נכון מאוד."

שתיקה.

"את זוכרת את השיר שחיברת?"

"לא. לא. נשבעת."

"יופי. ילדה טובה. עכשיו רוצי לישון".

אירן דהרה מאיתנו מיד. אליענה התבוננה בה מתרחקת.

התרוממתי מהכריעה ומשכתי את מכנסי מהדק את החגורה. התקרבתי אל אליענה, וגל אהבה אדיר הציף אותי. היא הגנה עלי! שמרה עלי! דמעות העלבון הפכו לדמעות של הכרת תודה. הערצתי אותה. רציתי להתמסר לה בכל מאודי. לאחות הגדולה היפהפייה שמגוננת עלי כך.

לא העזתי לגעת בה. אבל חיבקתי את צווארו של הסוס, מביט בה באהבת מעמקים שלא ידעתי שקיימת בי, מתקרב אליה בדרך המותרת היחידה: מכוון את דמעות התודה שלי כך שינשרו על קצה מגפה.

"oh la la ... שוב פעם בוכה. Mon petite אתה כל הזמן בוכה. מספיק... בוא... בוא לעזור לי בקפיצות"

כך אמרה, ולקחה אותי "לעזור לה" – 'עזרה' שבגללה מזה שלושים שנה, לא השלמתי לילה אחד של שינה...