בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (46)

רק תוך כדי האזנה לשיחות בין אליענה לאירן במהלך תרגיל העץ, הבנתי עד כמה משמעותית הייתה ראשל לכל התהליך שעברתי בחווה. במובן מסויים, אליענה לא סטתה ממערך עקרונות שראשל התוותה עבורה. ראשל עשתה זאת הרבה לפני אותו קיץ, כחלק מעבודת ההכנה שאליענה ערכה לקראת המחקר שלה.

    אליענה החלה לספר לאירן אודות ראשל באופן מקרי. שמה שורבב לראשונה ללא כוונה מיוחדת סביב מהילת מי המלח והחומץ. מאותו רגע, אירן לא חדלה לברר עליה, וככל שאליענה נמשכה יותר לאירן וחיפשה לגעת בה, כך אירן ניצלה את מעמדה כמחוזרת כדי לדובב את אליענה עוד. ניכר היה שהסיפורים עצמם מעוררים את אירן. אפילו האכזריות שלה כלפיי החלה להפוך מדוייקת יותר, כשהיא שואבת השראה מתובנות אודות השפלה שראשל זיקקה עבור אליענה.

     אליענה הגיעה לראשל אחרי שהיא הבינה שהיא זקוקה לעזרה. מרגע שהיא זיהתה את עומק התמורה שהיא מבקשת לחולל במיניותו של גבר מזדמן, היא תפסה את קושי המשימה ואת חוסר הבשלות שלה להוביל תהליך כזה בעצמה. היא ידעה שהיא תאלץ להפעיל לא מעט מניפולציות כדי ליצור "חיווט מחדש", בו אותו גבר יחליף משיכה בריאה בשאיבת עונג מהשפלה וממחיקה עצמית. אבל היא לא ידעה כיצד בונים השפלה, או כיצד מגיעים להחפצה עמוקה של אחר. היא גם לא ידעה כיצד לנפות מהמחקר שלה מזוכיסטים שפשוט ישעטו כמו עדר להתפלש ברגליה מתוך כמיהה לסיפוק עצמי, וזאת באופן שלא מקדם את המחקר שלה כלל.

   היא החליטה להיפגש עם נערת ליווי ולתשאל אותה. היא הגיעה לשתיים כאלה. הן הסבירו לה, כל אחת בנפרד, על שוטים, קשירות, משחקי שליטה ומגוון הפטישים שהן מספקות לנשלטים. בגלל שאליענה שילמה ביד רחבה, ובגלל שהיא לא בדיוק נתפסה על ידי נערות הליווי הללו בתור פרנסה עתידית, הן גם היו נכונות להפנות אותה לנערות ליווי שמתמחות בשליטה בלבד. שמה של ראשל עלה פעמיים, בהקשר שעורר את סקרנותה של אליענה: אמרו לה שהיא כנראה לא תצליח להיפגש איתה, ושעלות המפגש איתה היא פי כמה מהמחירים הרגילים.

   לא אלאה כאן במאמצי האיתור של אליענה, ומה נדרש ממנה כדי ליזום פגישה עם ראשל.

"היא האדם היחיד שטרק לי טלפון בפרצוף אחרי שאמרתי לה מה אני רוצה. היית מאמינה אירן? לי?"

"אז מה עשית?"

"הגעתי לבית בו היא גרה ועבדה. אל תשאלי איך איתרתי אותו. בית מבודד, ברחוב צדדי בפאריס. החניתי את המכונית—זו הייתה אחת מהנסיעות הראשונות שלי לבד אחרי שקיבלתי רישיון נהיגה—ופשוט המתנתי. אני זוכרת שזה היה יום אפרורי ושטפטף קצת גשם. תיארתי לעצמי שעצם נוכחותי בחוץ תפריע לה או ללקוחות שלה, ושהיא תהיה חייבת לצאת אלי. לא טעיתי. אחרי שעה בערך, יצא אלי מישהו בבגדים של משרת של פעם, מין טוקסידו כזה. אדם מבוגר, עם זקן, מאוד מנומס. הוא שאל אם אני זקוקה לעזרה. הבחנתי שהיו לו כפות ידיים עדינות כאלה. השבתי שאני אשאר במקום עד שאפגוש את ראשל פנים מול פנים. הוא התנצל ואמר שזה בלתי אפשרי. סגרתי את החלון והמתנתי. לא היה נעים לי לעשות לו זאת, הוא נראה היה כה נבוך וחסר בטחון, אבל הייתי חייבת להפגין נחישות. המשרת פסע חזרה אל הבית. אחרי שעתיים בערך, נסעתי לקנות לעצמי כריך, וחזרתי לאותו מקום. כשהיא ראתה את הרכב חוזר, זה כנראה שכנע אותה שיהיה לה פשוט יותר להיפגש איתי ולסיים עם זה."

"עקשנית שכמוך." גיחכה אירן.

"רק עכשיו גילית? בכל אופן, המשרת יצא שוב מהבית, נקש בנימוס על חלון המכונית ובקול פייסני הזמין אותי פנימה. הוא אחז מטריה, ופתח אותה עבורי כשליווה אותי אל הבית. אני זוכרת שהיה לי לא נעים, כי הוא התנשף לידי והפדחת שלו קצת נרטבה.  הייתה שם מן גדר לבנים גבוהה, ואחר כך חצית גינה לא קטנה, בה היו כל מיני מבנים מעץ שלא בדיוק זיהיתי. אחר כך נכנסנו לבית עצמו: מבנה יחסית ישן, אבל מבהיק בניקיונו. קולות עלו מכל מיני כיוונים, מהקומות העליונות ומהתחתונות. הייתה לי תחושה שיש לא מעט אנשים בבית. בגלל הקולות, ברגע הראשון חשבתי שראשל מפעילה מעיין בית בושת גדול עם הרבה נערות ליווי מהסוג שראיתי."

"וטעית?"

"כן. אחר כך הבנתי שהיא מטפלת בכל האנשים הללו בעצמה. לא היו שם באמת המונים, אולי שבעה או שמונה, אבל היא עבדה עם כולם."

"איך היא הספיקה?"

"כשתביני את הפרטים, תדעי גם את זה. היא לא בדיוק עשתה איתם משהו."

"אז מה כן?"

"את חסרת סבלנות אירן. אם את רוצה לשמוע, זה חייב להיות לפי הסדר."

"טוב..."

"גשי ותשקי קצת את ספי, הוא מתייבש."

"אחר כך."

"עכשיו!"

"המשרת הוביל אותי לפינת קפה במה שנראה היה כמו חדר קבלה," המשיכה אליענה אחרי שאירן שבה מלהשקות אותי ביסודיות עם משפך הפח. "החדר היה נקי מאוד, ומרוהט בכבדות: רצפת עץ, כורסאות עמוקות, שולחן עץ נמוך."

"משהו את. תגידי, לא פחדת?"

"האמת, דווקא כן. כשהמתנתי לה חשבתי שבעצם איש לא יודע שאני כאן, ושאם יאונה לי משהו, איש לא ימצא אותי. היה לי ברור שיש בבית ברגע זה מספר גברים שסרים למרותה של ראשל, אולי אפילו יש סרסור אלים בתמונה, ושבעצם כפיתי את עצמי עליה. חשבתי אפילו לברוח."

"ולא ברחת?"

"לא."

"אז מה קרה?"

"את רוצה לדעת?"

"אלא מה?"

"אז תשכבי על הבטן, ותני לי למרוח לך את הגב."

"אוף," רטנה אירן, "אצלך לכל דבר יש מחיר... הנה... מרוצה? עכשיו תמשיכי!"

"מה את כל כך כועסת. זה לא נעים לך מה שאני עושה עכשיו?"

"נעים. נעים. תמשיכי!"

"טוב – אז כך: שמעתי מאחורי נקישות של עקבים. כשהפניתי את הראש לאחור, ראיתי אישה שהדבר הבולט ביותר בה היה עד כמה שהיא הייתה לא מרשימה."

"מה זאת אומרת?"

"תביני יפה שלי, אחרי ששמעתי כמה משלמים לה, ציפיתי לדוגמנית-על, נגיד, מישהי כמוך, עם מין פלחי עכוז מתוקים ומוצקים כאלו שכל הזמן בא לנגוע בהם ולמשש אותם וללטף אותם..."

"נו, די עם הידיים, סוטה! תספרי כבר! איך היא נראתה!"

"רגילה. נאה אבל מאוד רגילה. אישה די רזה וגבוהה, שיער חום, עיניים חומות. לבושה באלגנטיות: חצאית שחורה עד גובה ברך עם שסע, מעיין ז'קט כחול ומתחתיו חולצה צמודה שחורה, גרביונים, נעלי עקב בצבע שחור לבן. היא חייכה אלי בחום ולחצה לי את היד. אם הייתי נפגשת עם מנהלת סניף הבנק שלי, זה בערך מה שהייתי מצפה לראות."

"אבל היא לא בנקאית."

"לא היא לא... רחוק מזה." צחקה אליענה. "אני יכולה למרוח אותך גם פה?"

"כן. כן. ואז?"  

"היא התיישבה מולי, מתוחכמת כזו, יושבת עם עכוז בקצה המושב. גוו זקוף, רגליים משולבות. היא שאלה מה אשתה, והביטה קצרות במשרת המבוגר שלא מש מאיתנו כל הזמן הזה. ביקשתי תה, והוא יצא מיד מהחדר. ראשל הסבירה לי שהיא יודעת שאני כנראה מאוד נלהבת בנוגע למחקר שלי, אבל שאין לה אפשרות ממשית לסייע בידי. העבודה שלה דיסקרטית ביותר, והיא מחוייבת להגן על ידידיה. כך היא קראה להם: 'ידידיה'. היא גם לא בדיוק מבינה מה הפואנטה של המחקר שאני רוצה לבצע, ומדוע חוקרים מהאוניברסיטה מתחילים לפשפש בעיסוקים הפרטיים של אנשים."

"מה ענית? – זה דווקא נעים מה שעשית עכשיו..."

"מה? זה?"

"אוי. כן...זה... נו, מה ענית לה?"

"הסברתי לה שוב על המחקר שלי. כבר הסברתי לה את כל זה בטלפון, אבל הפעם זה היה פנים מול פנים. הסברתי לה גם שוב את 'הפואנטה' הפמניסטית, כלשונה. ואמרתי לה שרציתי להבין יותר את כל עניין היחסים בין עבד למלכה ואיך מענישים עבדים."

"אופטימי מצידך, לא? לנסות להסביר פילוסופיה לזונה..." אמרה אירן.

"ההתנשאות שלך לגמרי לא במקום..."

"לא התנשאתי"

"ועוד איך התנשאת, אירן. שתביני, רק מלהביט לה בעיניים זיהיתי את החכמה שלה, וככל שדיברתי איתה יותר, הבנתי את זה עוד. היא כאילו הביטה לתוך הנפש שלי. אפילו אני איבדתי בטחון מולה. הרגישות שלה לזיוף הייתה מדהימה. תפסתי מיד שהדרך להגיע אליה היא כנות מוחלטת."

"נו? והגעת?"

"כן, אבל קודם היא רצתה להבין יותר מי אני. היא אמרה שאף אחת לא עושה 'מחקר' כזה, כלשונה, סתם בגלל טעמים פילוסופיים. התווכחתי איתה על זה, אבל בסוף גם סיפרתי לה כמה דברים עלי, דברים שאת כבר יודעת. היא הרהרה בזה קצת, והביטה בי המון זמן. היה נדמה לי שזה סיפק אותה, אבל אז היא התחילה לשאול אותי המון שאלות אתיות."

"על מה?"

"על אותו אחד שאשנה לו את המיניות. באיזה זכות ועוד שאלות כאלה... עניתי לה, כי היו לי נימוקים מוכנים: המחיר של פרט בודד מול התועלת הכללית למיליוני נשים וכו' וכו'... היא אמרה שכל זה לא ישנה לאותו אחד שאבצע זאת עליו... לקורבן של כל הפרויקט הזה. עניתי לה גם על זה. נראה לי שאפילו הרשמתי אותה קצת..."

"שמעת ספי?" קראה אלי אירן, "פתרו את הבעיות האתיות שקשורות בך." שתיהן צחקו. "ואז?"

"ואז" המשיכה אליענה, "אז היא שתקה, והמשרת חזר לחדר עם טס ועליו קומקום תה ושני ספלים. הוא מזג בזהירות את התה אל הספל. אבל הייתה תקלה."

"איזו תקלה?"

"כשהוא הגיש לי את הספל, ידו רעדה מעט וטיפת נוזל נשפכה לצלוחית."

"נו? מה את מספרת לי על התה? זה לא מעניין."

"זה דווקא הכי מעניין. תקשיבי בסבלנות חמודה. ואני בינתיים אמרח את הירכיים האחוריות שלך ככה ... וככה ..."

"נו כבר!"

"בקיצור, המשרת ממש החוויר. שתביני, זה לא שהוא הפך את הספל. שתיים שלוש טיפות, לא יותר. לקחתי ממנו את הצלוחית כדי להקל עליו, כי הוא נראה כל כך אומלל והוא נגע לליבי. זאת הייתה טעות. ראיתי שהוא ממש נבהל מזה שעזרתי לו, כאילו שקרה עכשיו משהו עוד יותר גרוע. השפה העליונה שלו החלה לרעוד, והוא החל למלמל משהו שלא הבנתי. לרגע היה נראה לי שהוא עומד להתעלף. ראשל, מצידה, דיברה איתו ברוך, כאילו שהיא מנסה להרגיע אותו, אבל אז שמתי לב שהיא גם מסבירה לו שהיא לא תוכל להמשיך ולהחזיק בו אצלה."

"היא פיטרה אותו?"

"כן."

"בנוכחותך? בגלל התה??"

"כן. משהו כזה. וכשהיא אמרה לו שלא תוכל להחזיק אותו יותר, המשרת האדיב הזה, באמת איש רך ורגיש כזה, פרץ ביבבות עמוקות, התייפחויות כאלה שאף פעם לא ראיתי אצל אדם בוגר. הוא כרע על ברכיו מולה, מקיף בזהירות את המקום בו הייתה מונחת נעלה. הוא כאילו ייצר גדר בזרועותיו סביב כף הרגל שלה, כאילו שיש שם משהו קדוש שהוא אינו מעז לגעת בו."

"כמו שאת..."

"כן. בדיוק כמו שראית אותי עושה. והוא בוכה ומתחנן שהיא תיתן לו ניסיון אחרון, אבל היא מסבירה לו בנימת הזדהות אמיתית, כמעט בוכה יחד איתו, שהוא הרי יודע שכבר הייתה לו הזדמנות אחרונה, ושהוא הרי יודע שהוא נמצא אצלה על תנאי. מה שהדהים אותי היה שלאורך כל הדו שיח הזה איתו למרגלותיה, היא המשיכה לדבר איתי על היבטים מתודולוגיים של המחקר שלי, לוגמת מהתה שלה, מפנה אליו הערה חומלת מזדמנת וחוזרת אלי. היא לרגע לא הזיזה את נעליה. היא לא נגעה בו. היא פשוט סייעה לו להתאבל על אובדן מקומו בביתה.

"וואו"

"כן וואו. והוא בכה וייבב: 'בבקשה...' 'בבקשה..' והיא היסתה אותו בעדנה, כמו שמרגיעים תינוק, מבטיחה לו שבעוד חצי שנה, הוא אולי יוכל לנסות לזכות במקומו שוב. ואז, כשהוא שמע אותה הוגה את פרק הזמן, הוא החל לגעות בבכי מר שבעתיים. 'או אולי שבעה חודשים?' היא כאילו התלבטה, גורמת לו להשתתק מיד, מבין שבכיו מפריע לה. לבסוף היא שאלה אותו בהתחשבות שנראתה כנה אם הוא יכול לצאת לבד או שהוא זקוק לסיוע. המשרת אסף את עצמו, והיא הניחה לו לנקות את דמעותיו מקצה נעלה במטפחתו. הוא קד עמוקות לשתינו ויצא."

"וואו."

"כן. וואו."

אליענה השתתקה.

"נו? היא דיברה איתך על זה?" שאלה אירן.

"לא ממש. היא שתקה. אז אמרתי לה שזה ממש לא מה שהשתיים האחרות אמרו לי על מאזוכיסטים."

"ומה היא אמרה?"

"היא שאלה אותי מה הן סיפרו לי. אמרתי לה את כל מה ששמעתי על משחקי שליטה ועל הצלפות."

"ו... מה, אני צריכה כל הזמן לחלוב את התשובות ממך? מה היא אמרה?"

"כלום. היא שתתה את התה שלה והביטה בי."

"מה עשית?"

"ניסיתי לדובב אותה: אמרתי לה שגם לא חשבתי שכך מדברים עם מזוכיסטים, חשבתי שצועקים עליהם שהם אפסים, כלבים, עבדים. היא המשיכה להביט בי, והפעם עם בדל חיוך. 'ככה הן סיפרו לך שמדברים עם –איך קראת להם "מזוכיסטים"?' 'כן' השבתי לה. היא מלמלה משהו. אמרתי שלא שמעתי מה שהיא אמרה. היא אמרה ש'היא לא סובלת את זה'. את מה את לא סובלת? שאלתי אותה. 'חובבנות' היא אמרה, 'אני לא סובלת חובבנות'."