התהפכתי במיטה שלנו שעות ואפילו ישנתי קצת. כל כך קצת שלא סופרים זאת בהיסטוריה של ספר המבוכים שרוקדים בהם דרקונים ועורבים.
הדקות האלה שנצמדת היו סם חדש לתוך נרקומן ישן, העור שלי עדיין מגורה.
אני חושב שאת כועסת על עצמך כשהגוף שלך מתוודה על חטאיו בזמן שהפה שלך מגלגל עיניים ורוטן כי לאמת יש שיניים חדות. גם לי. והן נהנו לאחוז בפטמות העדינות שלך שכאילו סטרו לי בגערה "תפסיק עם העדינות הזו, מניאק! אני רוצה להרגיש!"
אני יודע שלעולם לא תבקשי, אני יודע שליטרת הבשר שלך תגיע בעיניים קשות וברורות וכושליראבק.... אני מחכה לשלם את המחיר מאז ימי המבול.
כל מה שקורה ביננו נוגד כל מציאות הגיונית. הגיל והניסיון נמחקו יחד עם הבגדים שהורדנו בפעם הראשונה, יחד עם הלבן שהיה התחת שלך ותוך שניות האדים. לא הצלחנו להודות בזה אבל שנינו צריכים. כל כך צריכים שזה כואב בציפורניים.
אני מחייך כשאני קורא אותך ואת שונאת אותי על מערומייך למרות כל השיריון שבנית. אני מחייך ושונא אותך על החומות שבנשיפה הפלת ממני והשארת אותי ללא הגנה.
לא נוכל לברוח מזה, מה שנכתב בגיהנום, רק השטן יכול לשכתב ומאחר ואני מחזיק במשרה הזו, את תקועה איתי, או אני איתך או וואטאבר המילה שתתאים.
אוהב אותך.