תשאירי לי מקום לחבק אותך

כל יום מחדש אני מתפרקת ונבנת במסדרון הצפוף שבין החדר למקלחת. כל בוקר אני מחפשת בידיים חלשות משחת שיניים שכמעט נגמרה, ספל סדוק לקפה, אנשים שאיבדתי מזמן. חלקים בעצמי שאף פעם לא יחלימו. פעם יכולתי להעביר אצבעות קצרות על כל הצלקות שלי ולספור אותן כמעין טבלת יאוש ועכשיו הייאוש הזה לא עוזב אותי גם כשהכל כבר מכוסה בשכבות חדשות. אולי מה שהשתבש בתוכי באופן הכי יסודי הוא העובדה שמבחוץ אני שלמה לגמרי ומבפנים אני אסוּפה אקראית של פינות וחפצים חדים. לפעמים אני שוכבת במיטה באמצע הלילה ומריחה אורז שמתבשל וגרגירי אפונה רכים ובתוך החלומות שלי אני בוכה את כל מה שלא הספקתי לבכות במהלך היום. אני נועלת נעליים ויוצאת החוצה. שום דבר לא מחכה למאחרות אבודות.