ניקיתי את הבית שלו והיום את שלי. המרצפות שלו לבנות וחלקות ומבריקות כשאני מסמרטטת אותן. בריח מסטיק ופרחים, נוזל ורוד וכוונה מלאה. אחר כך איווררתי את כל השמיכות והתפחתי כריות וסידרתי את הנעליים בשורה מסודרת על אדן החלון. אצלי המרצפות חומות ומאויירות, כמו ארמון אפנדי גדול ועמוס. והבית שלי ריק וקטן ומתפרק בתוך העיר המדברית הזאת שעושה לי לברוח. לברוח, אבל אני נשארת. אחר כך מתחתי סדין חדש, בצבע תכלת, ואת הישן זרקתי לסל. ציפיות כבר לא החלפתי, רק ריססתי קצת במבשם בדים. על הרצפה רק ספה ירוקה ומתפרקת ועציצים גוססים. אני מחכה שיבוא ויקח אותי בצוואר, ובמקום הוא מנשק את הרכה ומשכיב אותי לישון. הוא מזמזם לי שיר ערש ישן, לחייך, יפתי. ואני משלימה בלחש, כמעט מתוך חלום, מחר ישאני גל. והוא לא נושא ואין לאן לברוח. עיר מוארת אחת ומסביבה מדבר, רעש צורם שאני לא מצליחה להסוות עם החליל. אולי זה הזמן לעבור לחליל הרועים מהעץ, למכנסיים רחבים ותחתונים מנוקדים. אני מנגבת אבק משולחן העבודה ומנערת את הלב שלי מעל הפח. אף אחד לא יבוא וכשאני נושמת לילות זרים דרך התריס הפתוח אני לא בטוחה איך הגעתי למצב הזה. נפלתי במלכודת, ועכשיו אני כאן. והוא עדיין לא לוקח אותי מהצוואר.
