תשאירי לי מקום לחבק אותך

כל התקופה הזאת מדגדגת לי בבטן התחתונה. בחוץ חם ובבית קר, ואני שותה שוקו עם קרח לארוחת בוקר. כל מה שבא לי זה להתכרבל בשמיכת קיץ עם גבר זר ולהרוס את כל מה שיש לי. לפגוע ולהכאיב ובעיקר לעצמי. כאילו שלא טוב לי יותר וכאילו שאני כבר לא ילדה אחרת. בשנה האחרונה פיתחתי אלרגיות לפריחה ולאבקנים שעפים ומנצנצים בשמש של הצהריים, כשקצה האף שלי אדום ומגורה ומדגדג וכל השאר יבש, נרטב רק למחשבה על להתחיל לרוץ קדימה. לדפדף את כולם ימינה ושמאלה ולמצוא שוב את האחד שיפרק את מה שהצלחתי לשקם. שלוש שנים? עדיין אין לי כלום. יציבות שברירית שמתנדנדת ברוח. ישנה עם שמיכה של חורף ומתגעגעת לירושלים.